להצליח באמת

עם ישראל נמשל לגפן, עליה נאמר “מה הגפן כשבעליה מבקשין שתשביח מה הם עושין? עוקרין אותה ממקומה ושותלין אותה במקום אחר והיא משבחת, כך כיון שבקש הקב”ה להודיע ישראל בעולם מה עשה? עקרן ממצרים והביאן למדבר והתחילו מצליחים שם”. לכל אחד ואחת מישראל יש ודאי ‘מזל של הצלחה’, ואם אינו מצליח זהו אות שעליו להעקר ממקומו הראשון ולהשתל מחדש במקום אחר.

המקום הראשון איננו בהכרח בעייתי או מוּעד לכשלון. אדרבא, השתילה הראשונה איננה טעות – השתיל מתחיל את דרכו במשתלה, בחממה מוגנת המאפשרת צמיחה ראשונית, שיש בה אפילו סממני-הצלחה. אבל אל לו לשתיל להשאר במשתלה כעץ-ננסי – הוא נועד ‘להצליח בגדול’ ולשם כך עליו לצאת מן החממה אל ‘החיים האמיתיים’, שם יצמח, יגדל ויתן את פריו הטוב במלוא יפיו וטעמיו. כך, כל אחד צומח בסביבה ובהקשר מסוימים, מטפח כישורים ומגלה כיווני-הצלחה עתידיים, אך בשביל להשביח באמת, לממש את הפוטנציאל הגלום בו, עליו להעקר ממקום גידולו ולהגיע למקום שליחותו האמיתי.

לעקירה לצורך שתילה-מחדש גוונים רבים: לפעמים היא עקירה בפועל ממקום למקום ולפעמים רק שינוי תודעתי-פנימי; לפעמים מדובר בשינוי עמדות שכלי ולפעמים במשבר רגשי; לפעמים האדם מתעורר לעקירה מיוזמתו, בשאיפתו להצלחה גדולה יותר, לפעמים הוא שומע בתוכו את ה’ הקורא לו “לך לך” ולפעמים נכפית מלמעלה עקירה כואבת. הצד השוה הוא שתמיד יש בעקירה ממד של ‘אין’ – בטול ואובדן של ההויה הקודמת, ויתור זמני על אחיזה ממשית במציאות – שרק מתוכו ניתן להגיע ל’יש’ חדש, אחר ומוצלח הרבה יותר.

הסדר של שתילה-עקירה-שתילה מופיע בתהליכים רבים, פרטיים וציבוריים. לדוגמה, בחור-ישיבה למדן ובעל מדות טובות מטפח לעצמו תדמית נחמדה ומצליחנית של ‘יהודי נאה’ (‘א שיינע איד’), אך כדי להתנקות מסיגי-השקר של התדמית הזו עליו להתמודד עם נפילות כואבות, בדרך כלל בתחומי קדושת הברית, החושפות לו את עומק האישיות שלו ודוחפות אותו להגיע להצלחה אמיתית, פנימית ומותאמת לשרש נשמתו. גם כשיגיע זמנו לצאת לשליחות – בהפצת תורה, בהתגייסות לצבא או בכל שדה-פעילות אחר– יהיה עליו להעקר מסביבתו ולאבד את הצלחתו הנפשית-הפנימית כדי ‘לעלות קומה’ למסירות-הנפש הנדרשת לביצוע השליחות כראוי.

ודוגמה פרטית-כללית: התודעה הראשונה של עם ישראל, הנבנית אצל כל ילד יהודי, היא שה’ בחר בו והשתיל בגופו “חלק אלוה ממעל ממש” – הוא בן של ה’! אכן, כדי להצליח באמת בתפקידו בעולם עליו לקבל עליו עול מצוות, ולשם כך לוותר על היותו ילד-תפנוקים ולהפוך לעבד-חייל של ה’ (דרך ה’אין’ של משבר ההתבגרות). כך, גם המדינה קמה על תודעה לאומית של העם הנבחר, אך כדי להצליח באמת עליה להתבגר – עם המשבר הכרוך בכך – ולהפוך למדינה יהודית המבוססת על תורה ומצוות.