להשלים עם ההורים

מצוות כיבוד ומורא הורים הן מיסודות דרך התורה – הן חוזרות בעשרת הדברות, בפרשת קדושים הנאמרת בהקהל “מפני שרוב גופי תורה תלוין בה” ועוד. בכל הדורות יחסי הורים-ילדים היו מורכבים, עד שמצות כיבוד הורים נקראת “חמורה שבחמורות”, אך נדמה שבעשורים האחרונים גברה המורכבות בשל אוירת המרידה וה”חוצפה יסגי” בכלל, וצמיחת הפסיכולוגיה המעצימה את ה’אני’ ומחפשת אשמה-הצדקה לבעיותיו בסביבת הגידול שלו בפרט.

בהכללה, הטענות שמעלים אנשים כלפי הוריהם והיחסים עמם מתחלקות לשלשה סוגים: (א) הורי לא היו הורים מספיק טובים. גם אם כבני אדם הם בסדר, המחויבות ההורית היא להרבה יותר והם לא עמדו בה. (ב) אני גדל בצל הורי (הנהדרים/מרובי הציפיות/המעורבים והביקורתיים) והדבר מקשה על צמיחתי האישית. (ג) הורי פגעו בי פגיעה ממשית (במקרי קיצון, ה’ ישמור).

שלשת טעמי כיבוד הורים שהזכירו הראשונים נותנים כיווני חשיבה כלליים להתמודדות ותיקון עם שלש הטענות:

ספר החינוך מסביר שטעם כיבוד הורים הוא הכרת הטוב על שהביאוני לעולם ועל כל היגיעות שהתייגעו עבורי מקטנותי. העמדת היחסים עם ההורים על הציר האנושי והטבעי, שמחייב הכרת הטוב על כל דבר שהזולת עושה עבורי, משחררת מהתפיסה האגוצנטרית לפיה ההורים ‘חייבים לי’ המון ואחרי כל הטוב שהם גמלו אתי הם עוד נמצאים ב’מינוס’ ביחס לציפיותי מהם. באמת, מרגע הלידה אני כבר מחויב בהכרת תודה כלפי הורי, מחויבות אנושית שהולכת וגדלה עם כל הטבה שלהם כלפי.

האברבנאל מסביר שטעם כיבוד הורים הוא “כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיני האדם, ויאמין בה ויסמוך עליה” והאמונה בקבלת הראשונים היא “עיקר כולל בתורה” שלא יכולה להתקיים בלעדיו. אם ההורים נתפסים כחלק מהעברת שושלת התורה, כ’גדולי הדור הקודם’ ביחס אלי, אזי הצל שלהם אינו בעיה אלא יתרון – תחושת ירידת הדורות, לפיה הדור הקודם טוב ממני, מחייבת להתייחס אליו בהתאם, אך גם משחררת מהציפיה שאעמוד בקנה המדה שלו (הדברים אמורים אפילו בבעלי תשובה, שלכאורה התורה לא עברה אליהם מהוריהם, ואכמ”ל).

הרמב”ן מסביר שכיבוד הורים הוא חלק מכבוד ה’ – ההורים שותפים לה’ ביצירת האדם, הוקש כבודם לכבוד המקום והמכבד אותם כמכבד את ה’. דווקא במקרי קיצון, בהם יש לאדם טענה אמתית על מה שעוללו לו הוריו, נזקקים להכרה שצמיחה בנסיבות כה קשות היא בידי ה’ בלבד והיא חלק מפלאי תמים דעים של “א-ל אמונה ואין עול” החפץ אך ורק בטובת האדם. הפיוס עם ה’ יאפשר גם פיוס עם שותפיו-ההורים (החפצים ודאי בטובת ילדיהם, גם אם לעתים ברובד עמוק ולא-מודע) ובסופו של דבר פיוס האדם עם עצמו (ושוב נדגיש שהדברים אמורים ככיוון חשיבה כללי, בלי לדון בחיוב ההלכתי בכיבוד הורים במקרים כאלה או בשלבי התהליך הפרטי של כל נפגע).

במושגי החסידות, תואר כאן תהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה: הכרת הטוב תלויה בהכנעה – הוצאת עצמי ממרכז העולם והבנה ש’לא מגיע לי כלום’ (וגם בהתייחסות להורים כ’בני אדם’, ולא כבעלי מחויבות-הורית כל-יכולים, יש ממד של הכנעה); ראית ההורים כ’גדולי ישראל’ שמעבירים לי את המסורת מגלה את ההבדלה שבינינו; הזיהוי שכל מה שקורה לנו, כולל הדברים שנראים לנו שליליים, הוא מחסדי ה’ עלינו הוא המתקה, כמובן.

תיקון היחס להורינו ישפר גם את תפקודנו כהורים: הבנת הממד האנושי של כיבוד הורים תאפשר לנו לחנך בטבעיות, הבנת תפקיד ההורים כמעבירי המסורה נותנת את התוקף הדרוש בחינוך והבנת ההורות שלנו כחלק מתהליך ההשגחה הפרטית של ה’ נותנת לנו את הבטחון שבידינו לעמוד, בעזרתו יתברך, באחריות שהפקיד בידינו.

מוקדש באהבה להורי הנהדרים

להרחבה ‘לב בנים על אבותם‘ באתר תורת הנפש

לקריאה נוספת:  torathanefesh.org

—

פורסם לראשונה בשבת בשבתו