לחזור לחיים, בגדול

מרוחניות לגשמיות

מורנו הבעל שם טוב אמר שהגילוי של כל מצווה מגיע דווקא אחרי המצווה, כשגומרים את העבודה. במובן הזה, בשמחת תורה מתגלה כל העבודה של אלול ותשרי. על הפסוק “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו” מבואר בחסידות כי מה שמכוסה “בחדש שופר” – בראש השנה – מתגלה בסוכות, “ליום חגנו”. כך, לדוגמה, הסכך של הסוכה – זכר לענני הכבוד – נמשך מענן הקטורת המוקטרת בקודש הקודשים ביום כיפור (ועוד קודם מקורו של ה־סכך, בגימטרייה 100, ב־100 קולות השופר של ראש השנה). אבל עיקר הגילוי, שנמשך גם אחרי העבודה של סוכות, הוא בשמיני עצרת. לכן, מוסיף הרבי מליובאוויטש, לא רק הסכך של סוכות נמשך מענן הקטרת, אלא גם הגשמים – עליהם מתחילים להתפלל בשמיני עצרת – יורדים מאותו ענן.

ידוע הווארט של הבעל שם טוב על “משיב הרוח ומוריד הגשם”, שמתחילים לומר היום, שה’ “משיב הרוח”, משיב־מסלק את הרוחניות, “ומוריד הגשם”, מוריד לעולם גשמיות. הכוונה היא לא רק לגשמיות כפשוטה, בריאות ופרנסה וכיוצא בזה, אלא בכלל לתנועה של הגשמה – צריך לסלק־להשיב את הרוחניות, מה שבגדר ‘רוחני’ לבד, כדי להגשים ולממש בפועל, במציאות, את התוכן הפנימי של עבודת החגים. לכן, על פי פשט, הכוונה של “משיב הרוח ומוריד הגשם” היא שלפני כל גשם צריכה להיות רוח. הרוחניות חשובה כהקדמה להגשמה ומימוש שלה. בקבלה קוראים לתהליך של המשכה מרוחניות לגשמיות, “מהתעבות האורות נעשו הכלים” – את האורות וההתעלות של תשרי צריך לעבות, להפוך לעבים־עננים שמורידים גשם, מגשימים בפועל את האורות הגדולים. השמחה של שמחת תורה נותנת כוח להוריד הכל למעשה בימים הבאים. לכן נוהגים החסידים להכריז במוצאי שמחת תורה “ויעקב הלך לדרכו”. כעת, אחרי החגים, ואחרי זריקת המרץ של שמחת תורה, הזמן להתחיל להגשים ולעשות תכל’ס.

תשובה מאהבה – מאין ליש

אפשר לבטא זאת בעוד צורה: חודש תשרי כולו נע על הציר שבין האין ליש. המעבר הזה מהאין ליש מתאים לראש השנה, “זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון”, זכרון לבריאת העולם יש מאין. עבודת הימים הנוראים היא עבודה של ביטול ושל התאיינות, ואילו עבודת סוכות ושמחת תורה היא עבודה של גילוי ה’יש דקדושה’ בתוקף ובהתרחבות (“התפשטות”, בלשון של בעל “מי השלוח”). בדרך כלל חושבים שהחסידים אוהבים לדבר רק על להיות “אין” ולא אוהבים ישות, אבל במקומות הכי עמוקים בחסידות כתוב שכדי לעשות לה’ “דירה בתחתונים”  צריך ש”היש האמתי” (הקדוש ברוך הוא ש”מציאותו מעצמותו” ו”אין עוד מלבדו”) יתגלה בתוך “היש הנברא”. יש משהו ב’יש’ שלנו, כשהוא בא בצורה קדושה ומתוקנת, שהכי מגלה את העוצמה והרוממות של ה’.

בכלל, השמחה היא תנועה נפשית של התפשטות והתרחבות, בביטול אנחנו ‘אין’ ובשמחה אנחנו ‘יש’. בפרט אמורים הדברים בסוכות ובשמחת תורה – “זמן שמחתנו” – בהם עיקר העבודה היא “שמחה פורצת גדר” בשמחת בית השואבה ובהקפות שמחת תורה. אז מגיעים לתכלית השמחה וההתפשטות של השנה כולה, דווקא אחרי הכיווץ וההתאיינות של הימים הנוראים.

גילוי היש הזה, היש האמתי של הקדושה – אשר צריך להשתקף ביש הנברא – כרוך בעצם מושג החיים, עמו קשור כל חודש תשרי. תוקף ועוצמת החיים באים לידי ביטוי בהתפשטות היש. על החיים אנו מבקשים בכל תפילות הימים הנוראים (ידעתם שיחד עם התוספות לתפילת העמידה בעשרת ימי תשובה חוזרת המלה “חיים” יג פעמים בתפילת שמו”ע?). אבל, אם בימים הנוראים אנו מתפללים שה’ (אליו אנו בטלים ואותו אנו ממליכים) יזכה אותנו בחיים, הרי שבסוכות ובשמחת תורה אנו מעוררים בעצמנו את החיים, בעבודתנו שלנו.

נטילת ארבעת המינים היא הפגנה של “יש דקדושה” – הפגנת הוודאות של ישראל כי “אינון נצוחייא”, שאנחנו ניצחנו בדין של הימים הנוראים – ועם ארבעת המינים אנו מתפשטים בחיות ובישות לארבע רוחות העולם. כשהולכים לעשות ‘מבצע לולב’, לזכות עוד יהודים בנטילת ארבעת המינים, מרגישים זאת עוד יותר. תנסו! ארבעת המינים כשרים דווקא חיים, טריים ורעננים. בירושלמי כתוב שמינים יבשים פסולים כי כתוב “לא המתים יהללו יה”. הלולב, הגבוה בין המינים – שעליו מברכים – הוא סמל התוקף, הישות והזקיפות בארבעת המינים (וכפי שכותב האריז”ל, לולב בגימטרייה חיים). את החיות והיש דקדושה מעוררים גם על ידי שתית יין, תוך כדי אמירת “לחיים” – גם בשמחת החג, ובעיקר בשמחת תורה (כידוע מנהג ישראל בזה להרבות בשתיית ‘משקה’ בשמחת תורה). הדברים מתאימים במיוחד השנה, תשע“ז, שהיא בגימטרייה חיות ועוד שמחה.

במעבר מימים נוראים לסוכות ושמחת תורה עוברים גם מ’תשובה מיראה’ ל’תשובה מאהבה’. גם תשובה מאהבה קשורה לגילוי ה’יש’ בנפש (והרמז: תשובה מאהבה בגימטרייה יש האמתי). ב”תשובה מיראה” יש כיווץ והתאיינות, האדם מתחרט על שהתפשט יותר מן הראוי. אבל ‘תשובה מאהבה’ מאמינה בטוב של האדם ובכך שהתפשטות ישותו רק תגלה את זיקתו הברוכה לה’, והתשובה היא על כך שהאדם לא נתן מספיק דרור והתפשטות לישות דקדושה שלו, לא ‘הלך על הטוב’ שלו, ולכן לא פעל את כל שביכולתו. ב’תשובה מאהבה’ תופסים את העוונות כאברים מדולדלים – כגילויי חולשה והעדר חיות, שנבעו מחסרון בגילוי היש האמתי של הנפש. ממילא, אם למפרע העוון מעורר את האדם ליתר תוקף והתפשטות דקדושה (מעבר למה שקיים אצל אדם ‘תקין’ אשר קיים תמיד את כל המצוות ונמנע מכל האיסורים) כבר “זדונות נעשו לו כזכויות”.

יוצאים מהסוכה

הגמרא אומרת כי “שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין פז”ר קש”ב”, ועל ה־ר שבפז”ר קש”ב – “רגל בפני עצמו” – אומר רש”י “שאין יושבין בסוכה”. הרבי מליובאוויטש שואל איך ‘חוגגים רגל’ על זה שלא יושבים בסוכה?! מה כל כך שמח בזה? ובכלל, כל השנה לא יושבים בסוכה! הרבי אומר שזו דוגמה לקושיא בנגלה, בפשט התורה, שאי אפשר לענות עליה בלי פנימיות התורה. לפי מה שהסברנו התירוץ פשוט: אי־הישיבה בסוכה בשמחת תורה איננה רק ‘העדר’, אלא היא עצמה סיבה לשמחה:

נכון שימי הסוכות הם זמן של התפשטות היש דקדושה, בהליכה עם ארבעת המינים ובשמחת בית השואבה, אך עדיין נמצאים ב’הגבלה’ וב’צמצום’, כאשר מחויבים לשהות בסוכה, ולא לאכול ולשתות מחוצה לה (והמהדרים אף נוהגים ליטול את ארבעת המינים בתוך הסוכה כדי שלא ‘יתייבשו’ והאורות שלהם יישארו שמורים).

“שמחה פורצת גדר” מתגלה בשלמות רק בשמיני עצרת, כאשר מתברר כי כבר אין עלינו שום הגבלות, ואנו יכולים לאכול ולשתות ולשמוח מחוץ לסוכה. לכן גם נהוג ברוב קהילות ישראל לעשות סעודה משותפת בבית הכנסת – כדי להדגיש את האפשרות לאכול מחוץ לסוכה, ואת העובדה שהיציאה מן הסוכה איננה חזרה לבית הקבע הבטוח והמוגן, אלא התפשטות עוד החוצה, אל רשות הרבים המשותפת. כמובן, היציאה להקפות ברחובה של עיר, עם ספרי התורה, היא שיא של התפשטות. ההתפשטות הזו נמשכת עוד, יותר ויותר, בהקפות השניות במוצאי החג (אותן תיקן האריז”ל כדי להשתתף עם יום שמחת תורה בחוץ לארץ, כך שהשמחה מתפשטת החוצה לא רק לרחובות הארץ, אלא גם לחו”ל).

איזה משיח אתה?

אפשר לומר עוד ווארט חריף, עוד נקודת מבט שקשורה לשמחת תורה: כתוב שבשמחת תורה היהודים שמחים בתורה והתורה שמחה ביהודים. איך התורה שמחה ביהודי? מה הכוונה?

אמרנו שבשמחת תורה מתגלה מה שעשינו בימים הקודמים – תקענו בשופר, צמנו, נענענו לולב – מה יצא מכל זה? כתוב בגמרא על הקץ של הגלות האחרונה שאפילו אצל הקדוש ברוך “לבא לפומא לא גליא” (הלב לא מגלה לפה), הקץ נסתר. מבואר בחסידות שהמצב של “לבא לפומא לא גליא” הוא עצם הגלות – שלא מצליחים לבטא בפה את מה שכמוס בלב. אחרי כל העבודה רוצים שכבר יהיה “לבא לפומא גליא”. כאשר “לבא לפומא גליא” לא מתגלה רק הזמן של הקץ, אלא מתגלה גילוי המשיח בעצמו – הגילוי של “דבר הוי'” (“‘דבר ה’ זו הלכה”, “‘דבר ה’ זו נבואה”, “‘דבר ה’ זה הקץ”) ושל “דַבָּר אחד לדור”. איך קורה “לבא לפומא גליא”? על ידי התורה – ה’ מגלה את לבו על ידי התורה, בתורה ה’ אומר מה הוא רוצה.

כתוב שיש שלושה דברים שקשורים אחד בשני, עד שאפשר להגיד שהם דבר אחד – הקדוש ברוך הוא, התורה ועם ישראל. בשמחת תורה ה’ שמח בתורה ובישראל, והתורה שמחה בה’ ובישראל, וישראל שמחים בה’ ובתורה – כל אחד שמח בשני האחרים. ה’ ‘צריך’ את התורה בשביל שיהיה “לבא לפומא גליא”, הכל מתגלה על ידי התורה.

בשביל מה הוא צריך את ישראל? בשביל שיהיה ‘היכי תימצי’ של משיח. על כל ילדי ישראל נאמר “אל תגעו במשיחי”, כך שכל ילד יהודי הוא משיח פוטנציאלי. ובאמת, הבעל שם טוב אמר שבכל יהודי יש “ניצוץ משיח”, והרבי מליובאוויטש הדגיש שרואים זאת בנוסח התפלה של כולנו בשלשת הרגלים “ויתקים בנו מקרא שכתוב [על המשיח] ‘ונחה עליו רוח ה’ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה””. אם כן, כל יהודי הוא ‘היכי תימצי’ של משיח, בשביל שמכל היהודים ה’ יבחר את המשיח. זה כמו בשוק של ארבעת המינים, שמתוכם ה’ צריך לבחור את ה’אתרוג’ שלו. אכן, כמו שבשוק ארבעת המינים – כש”לא בשופטני עסקינן” – לא מוכרים סתם לימונים, וכל המינים שמוכרים כשרים, כך כל יהודי הוא ‘היכי תימצי’ רציני להיות משיח, כולם כשרים וכולם יכולים להיות. יותר מזה, כמו שבשוק ארבעת המינים יש הרבה יהודים שקונים, כך יש גם הרבה בחינות של משיח – ידוע שבהלכה בכל מינוי על הציבור יש דין מלך במובן מסוים, וכך אחרי שה’ בוחר את המשיח שלו, המשיח של כלל ישראל, כל יהודי גם בוחר לו ‘משיח’ ששייך לו, מי שמביא את הגאולה עד אליו באופן אישי (ורמז: הממוצע בין משיח ל-אתרוג הוא 22 ברבוע, שלמות כב אותיות התורה, העולה גם גוף–נשמה וגם ענוה–שמחה).

אם כן, התורה היא בשביל שה’ יגלה את לבו, יגלה את המשיח, יגלה בדיבור את ה”סוף מעשה במחשבה תחלה”. אבל אחרי הגילוי בדיבור, העיקר הוא ה”סוף מעשה” בפועל, המשיח עצמו, שבשבילו ה’ ‘צריך’ את ישראל. כמובן, התורה שמחה בישראל משום שהתורה מדברת על משיח, על התכלית של הבריאה, וכל יהודי הוא ‘היכי תימצי’ של משיח. כלומר, ה’ מגלה בתורה מה הוא רוצה, אבל המימוש הוא בכל יהודי. בשמחה תורה מזכירים לכל יהודי את ה’יש’ שלו, מזמינים אותו לממש את הפוטנציאל שלו ולגלות את נקודת המשיח שבו.