מכון גל עיני
נכתב עלידי
בפעם הקודמת ליווינו את הילד בשנות הלימוד הראשונות בבית-הספר בהן הוא לומד חומש ונמצא במפגש חי עם האבות והאמהות, הנביאים והצדיקים, והסברנו כי מפגש זה נוטע את האמונה בד’ בלב הילד.
מאמונה לידע
השלב השני הוא לימוד המשנה ובו הילד צובר עוד ועוד ידיעות תורניות. בכל משנה יש פיסת ידע של חכמה אלוקית, ונקודות הידע מתחברות למסכתות וסדרים שלמים. אמנם גם בלימוד המקרא יש הרבה ידע, כמו בדיני המצוות השונות, וכל יהודי צריך להכיר ולדעת היטב את התנ”ך. אך ככלל, לימוד המקרא, בכיתה או עם ההורים בבית, אינו נעשה באופן מובהק למטרת ידע, אלא בעיקר כדי לפתח את האמונה בלב.
הבדל זה בין סוגי הלימוד קיים גם בהלכה: הקורא פסוקים ללא הבנה מקיים מצות תלמוד תורה, ואילו לימוד משנה ללא הבנת משמעות הנלמד אינו נחשב לימוד כלל. אמנם יש מעלה גדולה לשינון משניות בעל-פה, ואמירת משניות בדרכים וכדו’ “מטהרת את האויר” (וכן פרקי תהלים ומאמרי חסידות). אך גם ב’מבצעים’ של שינון משניות, יש לשים לב תחילה להבנת המשנה וידיעה טובה של הנאמר בה.
יותר מורכב, יותר מובן
לימוד המקרא ממלא אמונה, ונתפס בתמימות ובנעימות אצל הילד. לימוד המשנה הוא מורכב יותר, שכן עם התבגרות הילד הוא בשל ללימוד עמוק יותר של דיני המצוות המוכרות מן החומש. במשניות פוגשים מקרים מגוונים, דעות שונות ואת טעמי הדינים.
והנה מבחינה מסוימת, לימוד המקרא שייך יותר לגבורות והתורה שבעל פה לחסדים. המסורות ודברי חז”ל מרככים את הפסוקים ואת ציוויי התורה שבכתב. למשל, בפסוק “עין תחת עין, שן תחת שן” – הכתוב בתורה מתאר בתקיפות את העונש הראוי למזיק את חברו, כאמת נוקבת ובלתי מתפשרת, ואילו דיבורי התורה שבעל פה – אותם פוגש התלמיד מיד בלימוד רש”י על החומש – ממתיקים ומרככים את הדין על ידי הסבר שהכוונה לתשלום ממוני, דבר המותאם למציאות האנושית המורכבת ולסברת הלומד.
אם כן, איך אנו לומדים עם הילדים הרכים את הדינים הקשים בתורה שבכתב? אלא שדוקא בגלל התמימות והרכות של הילד, גם האמת ה’נוקשה’ של התורה נתפסת אצלו בפשטות וברכות, לא כדבר מאיים. אך הפשטות הזו היא גם פשטנית. ככל שהילד מתפתח ומתבגר, כך עולמו נעשה מורכב יותר – כעת הוא מסוגל ללמוד את דיני התורה ברמה מורכבת יותר, מוטעמת ומובנת.
בר מצוה – מחויבות
“בן שלש עשרה למצוות” – במהלך שנות לימודו וצבירת הידע התורני, חוגג הנער את כניסתו לעול המצוות, ביום אחד הופך הקטן לגדול “בר דעת“. בגיל זה מתגבשת בו המודעות ולכן הוא נחשב מעתה “מצווה ועושה”. לאחר שקנה ידיעות רבות בלימודו, הילד מתבגר ומגיע להתקשרות אמיתית עם הנלמד (תכונת הדעת). מתחילה אז לצמוח בו תחושה של מחויבות ללימוד, “אני כבר מחויב לקיים את כל הידיעות שלמדתי”.
דוגמה ומופת איך הופך הידע למחויבות הוא הסיפור על הרבי הרש”ב שעד גיל מצוות למד היטב את כל חלק ‘אורח חיים’ בשולחן ערוך, עד שהרגיל את גופו לקיים מאליו את ההלכה, ולא לעשות שום תנועה נגדה. לא רק ידע וחובה, אלא קניין טבעי ממש.
עצמאות וקבלת עול
בשנים הראשונות, הילד מקבל הרבה הוראות, מהורים ומורים, ‘עשה כך ואל תעשה כך’, והוא מחכה להיות כבר גדול כדי שיוכל לעשות מה שהוא רוצה. האמנם כך? הרי דוקא לילד הגדול אנו אומרים: כשהיית קטן עשית מה שרצית, אך מעכשיו עליך לבטל רצונך ולקבל עול תורה ומצוות!
ההסבר הוא, שתקופת הילדות היא בבחינת תוהו ובר המצוה מתחיל את שלב התיקון. בעולם התוהו מתפרצים רצונות וכוחות שונים ללא יציבות וכלים. הילד אינו בר דעת ולא יכול לנהל את עצמו, ולכן הוא חולם כל הזמן להיות גדול. כאשר הוא הופך גופנית ונפשית להיות גדול, בר דעת ועצמאי – אזי אנו מסבירים לו כי עליו לארגן כוחותיו הנפלאים בצורה טובה ולהתמסר לרצון ה’. עול המצוות מונח על כתפי הילד בדיוק בזמן שכבר מבשיל בו הרצון למחויבות, והיכולת להפוך את הידע למשמעותי. מכאן ואילך הלימוד הוא כבר של ”מצווה ועושה” – לימוד על מנת לקיים.
