“לישועתך קויתי ה'”: דמותו של דן

מתוך ברכות השבטים נתמקד בשבט דן, שכן זהו השבט השייך לחודש טבת בו אנו נמצאים, לפי ההתאמה בספרי הקבלה בין חודשי השנה לשבטי ישראל.

תחילה ניזכר במסגרת של הפרשה: בתחילתה יעקב אבינו מתכונן למותו, בסופה הוא מובא לקבורה, ובאמצעה – ברכות השבטים, ברכות שהן חלוקת תפקידים ונבואה לדורות. יעקב אף “ביקש לגלות את הקץ” באותה שעה, אלא שהסתלקה ממנו שכינה (כמובא ברש”י). הקץ לא התגלה, אך הארה ממנו נמצאת בתוך הברכות.

זעקת שמשון

ברכת דן חותמת בפסוק בן שלש מלים “לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה’“. הפסוק הזה יוצא דופן בכל פסוקי הברכות. ראשית, יש כאן חריגה מבחינת הסגנון, במקום לפנות אל השבט ולדבר איתו בגוף שני (כמו “ראובן בכֹרי אתה”), או לדבר עליו בגוף שלישי (כמו “דן ידין עמו”) – פתאום יעקב-המברך עובר לקריאה בגוף ראשון, “[אני] קויתי”.

באופן פשוט (כמו שמפרש רש”י) כל ברכת דן רומזת למעלליו של שמשון הגבור, ופסוק זה מתייחס לרגעיו האחרונים של שמשון, כשהוא מוצג שבוי ומושפל בפני המוני פלישתים וזועק “זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה…”. בשלב הזה, יעקב כל-כך מזדהה עם שמשון, עד שהוא ממש קורא יחד אתו “לישועתך קויתי ה'”. במלים אחרות, הקריאה הזו יוצאת משורש הנשמה של שמשון בתוך יעקב אבינו.

שם ה’ מופיע

בנוסף, הופעת שם ה’ המפורש (הוי”ה) בפסוק זה היא חריגה, שכן בפרשות האחרונות של ספר בראשית שם הוי’ ‘מסתתר’ ואינו כתוב בפירוש (אלא שם ‘אלהים’). ליתר דיוק, ההופעה הקודמת של שם הוי’ היא לפני 318 פסוקים – וזהו רצף הפסוקים הארוך ביותר בתנ”ך ללא שם הוי’.

בירידה לגלות מצרים, הקשר עם ה’ לובש פנים נסתרות, לכן השם המפורש נעלם – והוא ישוב להופיע בפרשת שמות, בהתגלות ה’ למשה להוציא את ישראל ממצרים. ובכל זאת, את חשכת הגלות והסתרתה מצליח לבקוע, לרגע אחד, החיזיון העתידי של שמשון, כמו ששמשון עצמו בקריאתו זו השיב את כוחותיו האבודים (בהיותו עיוור). שם ה’ אמנם נסתר, אבל ההתעוררות של שמשון נוגעת במקום כה עמוק שבו הקשר עם ה’ אינו פוסק לעולם.

מי מעיר את סבא ישראל

שבט דן ‘מככב’ במקום נוסף בפרשה, לפי דרשת חז”ל (סוטה יג, א). כשיעקב הובא לקבורה במערת המכפלה, הגיע עשו הרשע וטען שהמקום שייך לו… את הסיפור במלואו לא נביא כאן, אך הסוף הוא שחושים בן דן לא הסכים לבזיון, הרים את מקלו והרג את עשו. או אז, פתח יעקב אבינו את עיניו וחייך בבת-שחוק… נראה שיעקב אבינו מחבב במיוחד את בני שבט דן ונוטה להזדהות עם כל מעשה גבורה שלהם, לעשות דין באויבי ישראל.

בפנימיות, כמו ששמשון מצליח לעורר את יעקב אבינו להזדהות אתו ולקרוא בשם ה’, כך חושים מצליח לעורר את יעקב אפילו מהשינה של המוות. וכמו ששם ה’ מתגלה מהסתרתו, ומתברר שגם בתוך ההסתרה ה’ נמצא עמנו – כך יעקב אבינו, שנשמתו כלולה מכל נשמות ישראל בכל הדורות, אינו מת אלא ברובד החיצוני הנראה לעינים ואילו המציאות האמיתית היא ש”יעקב אבינו לא מת”.

למצוא את האבדה

מיהו שבט דן? מצד אחד, דן נקרא “הירוד בשבטים”, שבט של יהודים פשוטים שלכאורה אין בהם כשרונות מיוחדים. אבל לשבט דן יש תפקיד מיוחד: במחנה ישראל במדבר היה שבט דן הראש ל”דגל מחנה דן” (יחד עם שבטי אשר ונפתלי), ובמסעות היו הם “המאסף לכל המחנות”. חז”ל מפרשים שבתור מאסף היו בני שבט דן אחראים להשיב את האבדות שאבדו בדרך לכל שאר השבטים.

יש אנשים שמאבדים חפצים, ויש אנשים שמאבדים את עצמם. לפעמים דוקא חכמים גדולים ובעלי כשרונות אינם מוצאים את הקרקע היציבה, והם תועים וטועים בשבילי החיים. אנשי שבט דן יודעים לעזור לאנשים האבודים האלה למצוא את דרכם ולמצוא את עצמם. היהודי הפשוט והבריא משבט דן יודע, בחוש טבעי, מה טוב וישר ונכון, ללא תחכומים וסיבוכים מיותרים – וכך הוא עוזר לחכמים ה’רחפנים’ לחזור לשפיות נורמלית.

המלכות ניתנה אמנם לשבט יהודה ההולך בראש, אך יחד אתו משתתף שבט דן שנוטה לדון ולחתוך בפשטות ובישירות (‘דוגרי’). אכן, בספר הזוהר נאמר ששר-הצבא של מלך המשיח יהיה משבט דן, והרי בנו היחיד של דן הוא חשים – אותיות משיח.