“לך לך” לחתונה

לארץ ישראל נאמר “כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך”. הקשר בין עם ישראל לארצו הוא קשר אהבה עמוק, קשר נישואין (ולא רק ‘פתרון דיור’ או ‘מקלט בטוח’). היהודי הראשון שבא ‘לפגוש את הכלה’ הוא אברהם אבינו – הציווי הראשון שמצווה אותו ה’ הוא ללכת אל הארץ, לו מובטחת הארץ כולה ועמו נכרתת עליה ברית (בדוגמת ברית הנישואין). לכן מתאים ללמוד מהציווי “לך לך… אל הארץ אשר אראך” לכל חתן וכלה:

ההליכה “אל הארץ אשר אראך” היא הליכה אל הלא-נודע, מתוך התמסרות והכנעה לדבר ה’. בכל נישואין, למרות ההכרות המוקדמת בין בני הזוג, הרגשה שיש התאמה מושכלת ביעדים משותפים ואף משיכת הלב, עדיין יש ממד של חתונה ‘על עוור’ והליכה אל הלא-נודע. בני הזוג יוצאים לדרך חדשה כשאף אחד לא יודע איך באמת ייראו החיים המשותפים. במובן זה, החתונה היא כמו לידה חדשה, ודווקא על כך אומרים ‘מזל טוב!’. ההחלטה להתחתן היא כריתת ברית של מחויבות לחיי הנישואין שיבואו ולבן/בת הזוג, מתוך הכנעה לרצון ה’ – “לכתך אחרי במדבר”.

ה”אשר אראך” מתקיים בראיה נסית – ה’ מוציא את אברהם מהגבלות המציאות הגשמית להקיף במבט אחד את הארץ כולה. כך, כהכנה לנישואין יש לעלות לראיה נסית – לעלות מהראיה הטבעית הנתפסת לפרטים קטנים-עד-קטנוניים (פרטים עיקריים שהם ‘סימנים’ להתאמה, אף שאינם אוחזים במהות, ופרטים טפלים התופסים את העין ומטעים אותה), לראיה המקיפה במבט אחד את שליחות החיים המשותפת ואת הבית הנאמן בישראל שיקימו בני הזוג.

“אראך” רומז לראיה הדדית של אברהם והארץ – “אראה אותה לך” וגם “אראה אותך לה” – המגלה שאברהם והארץ ראויים זה לזו. כך, כשבני הזוג מתאימים הראיה ההדדית שלהם מגלה שהם ראויים זה לזו ולהשראת שכינה ביניהם – “[היא] ראויה לך ואתה ראוי לה… כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות” (אוה”ח על הפרשה).

שלשת הפירושים-השלבים בנויים בסדר העבודה היסודי שמלמד מורנו הבעש”ט: ראשית נדרשת הכנעה והתמסרות, המתבטאת בנכונות להתחייב להליכה משותפת אל הלא-נודע שבחיים המשותפים. מתוך ההתמסרות הזו, שלמעלה מטעם ודעת, זוכים להבדל מכל הפרטים בהם נוגעת ההכרות הגלויה ולמבט-על נסי המשקיף על כלל הבית העתידי והשליחות המשותפת לאורך ימים ושנים טובות. מתוך המבט הנבדל חוזרים אל פרטי המציאות ומחוללים בהם המתקה, כאשר זוכים לראות את בן-בת הזוג ולחוש כיצד הוא ראוי לי ואני ראוי לו, ובתוך ההתאמה ההדדית הזו (ורק בתוכה) שנינו ראויים להשראת שכינה ולרוב הצלחות בבנית בית נאמן בישראל, בהעמדת דורות ישרים מבורכים ובמימוש היעוד המשותף.