למה לאיים?

בשבועות הללו אנו פוגשים ממספר כיוונים וזוויות את ממד האיום והפחד ביחסינו עם הקדוש-ברוך-הוא. פרשת השבוע, בחוקותי, עמוסה באיומים ואזהרות מצדו אודות מה שיקרה לנו אם נבגוד בו ולא נשמע בקולו, ובשבוע הבא אנו עומדים לחוות שוב, את אימתו של מעמד מתן תורה, על הקולות והברקים וקול השופר אשר גרמו יחדיו ל”וינועו ויעמדו מרחוק”.

האם זו הדרך הנכונה להשתית יחסים? האם כהורים נרצה לשלב את ממד היראה הפחד והאיומים ביחסינו עם הילדים? האם אי אפשר בלעדיהם? האם מתקבלת על דעתנו מציאות של “אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו” (תניא, אגה”ק כב)?

לכאורה, ניתן היה לחשוב שכל עבודת ה’ ראוי לה שתונע מכח אהבת ה’, שהרי “לית פולחנא כפולחנא דרחימותא” (– אין עבודה כעבודת האהבה. זהר ח”ג רסז, א), ואילו היראה נתפסת לבן דורנו רק כתכונה שבדיעבד, כמניע נמוך יותר לעבודת ה’. אולי, כפי שניתן להבין מדברי רשב”י (זהר ח”ג,  קכח, א), בעבר היה מקום לממד הזה בחיים ובמערכות היחסים, אבל בדורנו – “אנן בחביבותא תליא מילתא” (- לגבינו, באהבה תלוי הדבר).

ראשית העבודה ועיקרה ושורשה

תחילה, לגבי יחסינו עם הקדוש-ברוך-הוא:

אדמו”ר הזקן קובע בספר התניא (פרק מ”א), כי אף שלכאורה ישנה חלוקה – האהבה היא השורש ל”עשה טוב”, ואילו היראה היא השרש ל”סור מרע” – בכל סוגי העבודה, דווקא היראה היא “ראשית העבודה ועיקרה ושרשה”. מדוע?

נתייחס בעיקר לביטוי “עיקרה” של העבודה:

מי שעבודתו מיוסדת על אהבה בלבד, כל מה שהוא עושה בעצם עושה למען עצמו. הוא עדיין תקוע בתפיסה האנושית הבסיסית כי ‘אני במרכז’, וכי עלי לעשות את מה שטוב עבורי. כיון שאני אוהב את ה’, אוהב את התורה, הרי שכל מה שקשור לכך הוא טוב בעבורי ואעשה אותו. אם כן, מי שעובד כך אינו עובד את ה’ אלא עובד את עצמו! רק כאשר נכנס לתמונה הממד של היראה, של היות האדם עבד משועבד לבוראו, הוא משתחרר מהשעבוד לאגוצנטריות שלו, ומאפשר לקדוש-ברוך-הוא להיות נקודת מרכז שחוץ לו.

כך, דווקא הטלת האימה ע”י הקדוש ברוך הוא מהווה מתנה גדולה, נתינת הקדוש ברוך הוא את עצמו עלינו, כדי שנוכל לאהוב אותו באמת, לא כאהבת עצמנו.

כעת, מתחדד יותר מקומה של האימה והיראה ביחס לאהבה. אכן, עיקר העבודה, עיקרה של מערכת היחסים בינינו לבין הקדוש-ברוך-הוא הנה האהבה. אבל, כדי שאהבה זו תהיה אמתית, שתבטא באמת את היותה קשר בין שנים ולא הרחבת האישיות שלנו, כדי להוסיף ל’נוחיות’ שבאהבה מתח חיובי מעצים – יראה שמא תיפסק האהבה – מצטרפת אליה האימה והיראה.

ולא עצבו אביו מימיו?

וכעת נתבונן איך הדברים באים לידי ביטוי במישור האנושי:

ודאי שהרגש הבסיסי שאב אמור להקרין כלפי ילדיו הוא אהבה. אהבה שעוטפת אותם, שמאשרת את קיומם, שמצמיחה אותם ותומכת את התפתחותם התמידית.

אבל, כשאין האב יודע לשלב במינון הנכון צד של “דינים”, והקרנה של איום מסוים, הצמיחה וההתפתחות של הילדים נפגעת. הם מקבלים תמיכה ורכות, אבל אינם מקבלים תוקף וחוזק. דווקא הדרישה התקיפה, ואף האיום המתלווה אליה, מקרינה לילד שישנו כאן אב חזק ותקיף, שרצונותיו גדולים ומשמעותיים, והם נוגעים אליו! כלומר, גם בו עצמו ישנו חוזק ותקיפות! בזכות התוקף הזה יכול הילד להתמודד עם קשיים, עם פיתויים ועם מכשולים בחיים.

עד כמה נכון שיהיה תוקף כזה?

כמידת האהבה וכמידת האמונה – ככל שהאב מרגיש ומקרין אהבה לבנו, היראה יכולה להתפרש אצל הילד כחיזוק האהבה והקרבה לאב, וככל שהאב חש בתוך עצמו שהחוזק והתוקף של דרישותיו אינם נובעים משרירות לבו, אלא מהיענותו לאביו שלו שבשמים, הם מתפרשים ככח חיובי ולא ככח של שלטון חיצוני מסייג ומרחיק.