למה לי עמלק?

במלחמת עמלק הראשונה התנאים לחיסול עמלק היו מיטביים – יהושע בחר את “אנשי משה” ויצא להלחם ב’חיפוי’ משה ש”ידיו אמונה” “עושות מלחמה”. בכל זאת, צוה ה’ את יהושע לחלוש את עמלק ולא לחסלו לגמרי. מכך השתלשלו ה’סיבובים’ הבאים – בארץ, בסיפור פורים ובכל הנסיונות העמלקיים להשמדת ישראל בכל הדורות. אכן, בלי להשאיר שריד לעמלק לא היה קיום ל”מלחמה להוי’ בעמלק מדֹר דֹר”, אך גישה כזו מזכירה את הבדיחה אודות הנזהרים מלעזור לנזקק כדי לשמור אותו כאביון מהודר לפורים… מדוע ‘משמרים’ את עמלק? ובפנימיות, מורנו הבעש”ט הסביר שעמלק מטיל ספק באמונת ישראל ומקרר אותה (“אשר קרך בדרך”). כלל גדול הוא ש”ירידה צורך עליה”, אך איזו עליה יכולה לצמוח מירידה באמונה?!

רבי פינחס מקוריץ אמר שכל מדה אפשר וחובה לנצל לעבודת השי”ת – כולל מדת הכפירה בה’! כיצד? כשיהודי רואה עני עליו ‘לכפור’ ולבטל את המחשבה שהכל בהשגחה פרטית – עליו להתעצם ברחמים גמורים על העני, ללא כל ‘הצדקה’ למצבו, ומתוך כך להתמסר ככל יכולתו להושיעו מצרתו. אם ‘יצדיק’ את המצב, גם אם ישתדל לעזור כדי לצאת ידי חובת צדקה – הוא יחוש כי באמת הוא פטור מלהצליח, שהרי ה’ הוא האחראי למצב. אם כן, ה’כפירה’ כאן היא ירידה מהאמונה בה’ לצורך עלית התחתון לרחם ולפעול בבטחון כהבנתו במציאות.

כיוצא בכך, ובחריפות-יתר, אפשר למצוא גם בעבודת הכלל: על “בעתה אחישנה” דרשו חז”ל – “זכו – ‘אחישנה’; לא זכו – ‘בעתה'”. כלומר, ישנו קץ-הגאולה התלוי בה’, שיבוא “בעתה” ללא קשר למעשינו, אך אם נזכה נצליח לזרז את הגאולה. אמנם, אחרי גלות ארוכה-ארוכה, יש אנשים שהאמונה בגאולה מן השמים התרופפה אצלם, והם החליטו שהתפקיד להביא גאולה לעם ישראל מוטל עלינו – ועלינו בלבד. כפי שראינו בדורות האחרונים, כפירה זו יכולה להביא לירידה גמורה מדרך התורה והמצוות, ה”י, אך גם היא יכולה וצריכה להיות “ירידה צורך עליה”. הרבי הריי”צ הדגיש בשנת תש”ח שיש לשבח ולעודד את מסירות נפשם של בחורי ארץ-ישראל הלוחמים והמיישבים, בלי להתעלם מחסרונותיהם ומהצורך לקרב אותם לתורה ומצוות. היזמה ומסירות הנפש החמה נבעו, במובנים רבים, מהתקררות האמונה. באופן מתוקן, את הירידה מהאמונה יש לנצל לעליה אל הבטחון המתוקן בה’ – בטחון ארץ-ישראלי “כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל”, המחייב אותנו לפעול להחשת הגאולה.

מלחמת עמלק המקררת ומטילת הספק נועדה, בסופו של דבר, לחשל את עם ישראל ולפתח בו את הבטחון העצמי המתוקן הדרוש לכניסה לארץ – זו הסבה הפנימית שיהושע, המכניס לארץ, הופקד על מלחמה זו. אכן, בזמן משה היה נתפס הנצחון כעוד נס של אמונה, כפעולה שמימית של “מחה אמחה”, ולכן נותר עמלק כדי לטפח בנו את הבטחון עד שנזכה לקיים בעצמנו “תמחה את זכר עמלק”.