למות ושוב לחיות

שבירת הכלים של עולם התהו, שעומדת בבסיס הבריאה כולה ("והארץ היתה תהו ובהו"), חוזרת במעגלים שונים בחיי הפרט והכלל. המיתה אינה מתחוללת ברגע אחד – יש תהליך של אובדן לחלוחית החיים וטעמם, המתחיל משחיקה דקה והולך ומתעצם עד שמגיעה הקריסה.

בתחלה יש פגם בכתר העל-מודע של הנשמה: תחושת התענוג האלקי נפגמת, והאדם כבר לא חש את טוּב הטעם שבקדושה, דוגמת הענג הרוחני של שבת קדש. הרצון האלקי מתעמעם, ולמרות שרצונו הפנימי של כל יהודי לעשות את רצון בוראו, יש לו רצונות גלויים אחרים והוא נדרש לכפיה פנימית או חיצונית כדי לממש את הרצון הפנימי.

גם המח, שתפקידו לעסוק בתורה, מאבד מחדותו. האדם ממשיך ללמוד תורה, ואף לחזור על לימודו כדבעי, ובכל זאת הוא שוכח את מה שלמד – הלימוד איננו 'נדבק' בו, משהו במוחו מטמטם ונאטם, ר"ל.

במצב הזה מתחילה להתחולל שבירה נפשית גם בתחום הרגשי. האדם מאבד את ישוב הדעת, את התוקף והבהירות, ובתוך הנפש קיים כבר משבר-בכח. האהבה והיראה האלוקיות נחלשות, ובכך נוצר פוטנציאל למחשבות זרות של אהבות נפולות ויראות נפולות. האיזון הפנימי המווסת את כל הרגשות מתערער, ופותח פתח לחולי נפשי של משיכות לא-בריאות בהיתר ובאיסור. יש רפיון בכוחות המוטבע הקדושים של הנפש, ההרגלים הטובים נחלשים, ונוצרת סכנת מאסר בסד של הרגלים שליליים ואפילו התמכרות לאיסורים.

כל החולשה הזו, שמפרטת ומממשת את השבר הכללי של הדעת, מביאה בסופו של דבר לשבירה בפועל – נפילה לחטא ופיזור הנפש לרסיסים. אחרי שחיותו של האדם בעבודת ה' ניטלה, שכלו התעמעם, רגשי-הקדש שלו נחלשו ולבו נפתח לדברים פסולים – פשוט 'נשבר לו' מהכל, והוא עלול לעזוב לחלוטין את מקור המים החיים. השבירה הזו מביאה למיתה – יבוש של הנפש ויאוש מהמצב – ובעקבותיה לקבורה של כל רסיסי החלומות ושקיעה של האדם בעולם רחוק מקדושה, קר ומנוכר. המתים הללו לא חייבים להיות קבורים מתחת לאדמה – ישנם מתים-מהלכים, בחוצות העיר הגדולה או בתוככי בית המדרש, שאִבדו את את החיוּת והתייאשו מאפשרות של שינוי ותיקון – בממד האישי או בממד הצבורי.

אבל ישנה בתוך הנפש נקודה אחת שלא נפגמה מעולם, שכל התהליך הזה לא נגע בה ושגם אם העצמות יבשות לחלוטין מכל לחלוחית היא מפעמת בתוכן בהעלם – נקודת האמונה. על נקודת האמונה הנעלמת הזו נאמר "כֻלך יפה רעיתי ומום אין בך", וכאשר מגלים אותה – ברגע של מסירות נפש, זמן של התעוררות פנימית או מעשה טוב שנעשה מתוך מודעות טבעית – מתמלאים "שמחה בטהרתה" וזוכה לטללי תחיה. תפקידו של המשיח, ושל כל נביאי-הגאולה, לחזק את האמונה והבטחון שאפשר לחזור לחיים, לכוון את דעת האדם להתחבר ל"דעת עליון", ובכך להיות כלי לרצון האלוקי להחזיר אותנו – "עם ישראל חי" – לחיים מלאים כרצון ה'.