לעוף עם הציצית

לכל אדם יש עניין מיוחד, מצוה מיוחדת שהוא זהיר בה, כמו שכתוב בגמרא שהיו שואלים “אבוך במאי זהיר טפי” – במה אביך זהיר במיוחד – ומוסבר בחסידות ש’זהיר’ גם מלשון זוהר, ע”י המצוה המיוחדת שלו הוא מזהיר ומאיר בכל העולם. הצדיק רבי אלימלך מליז’נסק מוסיף שיש מצוה כללית מיוחדת לכל דור, והיום – עד ביאת המשיח – זוהי מצות ציצית (שכבר אמרו חז”ל שהיא שקולה ככל המצוות). אגב, ביום פטירתו של רבי אלימלך, כ”א באדר, התחילו השנה הלכות ציצית בלימוד הרמב”ם היומי!

“וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת”, וכן מקובל לקרוא לבגד הציצית “ארבע כנפות” (ובגימטריא: ארבע פעמים כנף = ציצית). מכאן שעל-ידי הציצית יש לנו כביכול ארבע כנפיים. מהן ארבע הכנפיים? כתוב בנביא שלמלאכים הנקראים שרפים יש שש כנפיים, ולמלאכים הנקראים “חיות הקדש” יש ארבע כנפיים. בקבלה מבואר שהשרפים הם ב”עולם הבריאה” וחיות הקדש הם ב”עולם היצירה” – עולם הבריאה הוא עולם השכל ועולם היצירה הוא עולם הרגש (והיצרים) שבו מורגשת החיוּת של הקדושה, וכך גם הציצית מבטאת את החיוּת הקדושה של היהודי. על חיות הקדש נאמר שהם מעופפים “רצוא ושוֹב” – שתי כנפיים רצוא ושתי כנפיים שוב – ‘רצוא’ זוהי תשוקה כלפי מעלה, להבטל לה’, ו’שוב’ זו תנועה כלפי מטה, כלפי העולם, לעסוק בו במצוות מעשיות. “רצוא ושוב” זו התנועה התמידית של היהודי – שכנפות הציצית רומזות אליה – וזהו כלל גדול בתורה, כמו גם בגימטריא: רצוא ושוב = תורה.

רבי אלימלך אומר שכנפי הציצית מזכירות את הנבואה הציורית של זכריה הנביא “וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה” – נשים אלו יוצאות מן המקדש ומגיעות לארץ שנער – ואומרים חז”ל ששתי הנשים הן “חנופה וגסות הרוח”. ה’שידוך’ של חנופה וגסות רוח יוצר “מושב ליצים”, ובלשון ימינו זו תמצית הפוליטיקה הרעה. לפוליטיקה יש כנפיים, דהיינו כוח התפשטות על-ידי התקשורת. וזהו הכוח הסותר את קדושת ארץ ישראל (ארץ שנער – הגלות). והרמז: חנופה ועוד גסות רוח עולה בגימטריא ארץ ישראל (ועולה גם 32 פעמים הוי’, כרמוז ב-32 חוטי הציצית). כנפי-הרוח הגרועות ששולטות בעולם הם חנופה וגסות-רוח, ולעומת זה באה הציצית ומלבישה אותנו במדת ההכנעה הטובה שעל-ידה נזכה לשבת לבטח בארץ ישראל (הכנעה = כנף). הקשר בין הציצית לארץ ישראל עולה גם מפרשת שלח-לך שתחילתה עוסקת בחטא המרגלים שתרו את הארץ לשלילה, ובסופה מצות ציצית שבה נאמר “ולא תתורו“.

רבי אלימלך דורש את הפסוק “ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם” – על האדם להביט (ציצית, להציץ) מה גורמים מעשיו הרעים (בגדיהם, לשון בגידה), שמעשים אלו בונים לו דירה (לדרתם, לדירתם) בגיהנם.. ההתבוננות ב’סרט’ הזה מביאה את האדם לתחושת הכנעה, לא במגמת יאוש ח”ו, אלא הכנעה שמניעה לתיקון: במקום לעשות כנפיים למעשיי הרעים, עלי להתחזק במעשים טובים ולעשות כנפיים טובות שיגברו על הכנפיים הרעות. המעשים הרעים עושים את האויר שסביבי לגיהנם, והמעשים הטובים הופכים אותו לגן עדן.

חז”ל אומרים “תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד” – וכך מזכירה הציצית את הקב”ה. זהו מעין תהליך של ‘המראה’, הפשטה, עד לדבקות בה’. רבי אלימלך מסביר ש”פתיל תכלת” רומז לנשמה שהיא כפתיל-חבל שראשו בכסא הכבוד ויורד עד לגוף האדם. בחטאינו אנו פוגמים את החבל, וצריך לשוב ולקשור אותו בדרך הבאה: “תכלת דומה לים” – לעסוק בהתמדה בתורה, בים-התלמוד רחב הידיים. “ים דומה לרקיע”, להגיע לדבקות בה’ (רקיע הוא דבר דק, רומז לרוחני). “רקיע דומה לכסא הכבוד” – זוכים להתעצם עם שרש הנשמה שבכסא הכבוד. לפי הפשט, סדר הצבעים כאן הוא מכחול כהה עד לבן: התכלת בציצית היא כהה, הים פחות מזה, הרקיע בהיר וכסא הכבוד הוא לבן – וכך גם תהליך ההפשטה הפנימי הולך ונעשה מזוכך ובהיר.

—

מתוך שיעור כ”א אדר תשע”ה