לשבור את החלון

בשנת תשד”מ, בה חל כ’ כסלו בשבת וישב, הזדעזע הרבי מכך שהחסידים לא קיימו את ההתוועדויות המסורתיות גם בליל שבת והתבטא שגם אם המשפיעים לא יזמו את ההתוועדות הרי שהחסידים היו צריכים ‘לשבור את החלונות’ אצל המשפיעים בתביעה להתוועדות. ידוע שבעל הגאולה עצמו מעולם לא שבר דבר, אלא לכל היותר פירק אותו בעדינות, כראוי לרבי שהוא ‘בלי גבול בתוך גבול’ – אך החסידים שבבחינת ‘בלי גבול’ נדרשים לעתים לשבור משהו לשם עבודת ה’ כדבעי. מעבר להוראה בפועל – להתוועד בליל שבת השנה, בחג הגאולה י”ט כסלו השתא – יש להתבונן בסגולה המיוחדת של ‘שבירת החלון’ הפנימית, שכנראה ניתן לפעול אותה במיוחד בהתוועדות בליל שבת:

“קול דודי דופק”

מבין תלמידי הרב המגיד ממעזריטש (בעל ההילולא של י”ט כסלו), ששים הגיבורים שעמם ירדה נשמתו לעולם, התייחד אדמו”ר הזקן (בעל הגאולה של י”ט כסלו) בכוחו לעשות בעלי תשובה. הענין התשובה תפס אצלו מקום כה מרכזי עד שהוא חשב לקרוא לכל תנועת החסידות ‘תנועת בעלי התשובה’. מעבר להתעוררות לתשובה בתורתו, הוא נהג לעורר בתשובה בשירת ניגונו “קול דודי דופק פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי”, המשמיע את דפיקת הדוד העליון לעורר אותנו בתשובה.

היכן דופק הדוד? מן הסתם הוא דופק בתחלה בדלת, אך “הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים” ואם לא פותחים את הדלת הוא מנסה גם את החלון… כאשר מתוועדים בליל שבת, הזמן בו נהוג לקרוא את שיר השירים, ניתן ‘לשבור את החלון’ ולהכניס ללב, מתוך ניגון געגועים, את “קול דודי דופק” המעורר לתשובה.

חלון ההשפעה

ל’חלון’ משמעות מיוחדת במושגי הקבלה:

אור אין סוף ב”ה מאיר לכתר וחכמה דאצילות בקירוב מקום; משם הוא מאיר לבינה בריחוק מקום; אחר כך הבינה מאירה לפרצוף הז”א, מדות הלב, דרך חלון (סוד יסוד אמא); והז”א מאיר למלכות דרך נקב (שעל כן היא נקראת נקבה). אם כן, דימוי ‘שבירת החלון’ מתייחס במיוחד להארת אמא לז”א, הבינה למדות הלב, דרך חלון.

הרבי והמשפיע הם ה’אבא’ וה’אמא’ של החסיד-המושפע, כך שהשפעת המשפיע אל המושפע היא-היא ההשפעה דרך חלון. כאשר המשפיע איננו מבצע את תפקידו ראוי למושפע ‘לשבור את החלון’. בפנימיות, אם המשפיע איננו משמש כצינור המעביר למושפע באופן בהיר וצלול את תורתו והדרכותיו של הרבי – אם יש אוטם בחלון, ורצון הרבי לא מגיע כדבעי אל המשפיע וממנו למושפע – יש צורך ‘לשבור את החלון’ ולדאוג לזרימת ההשפעה כדבעי.

בנפש, ההשפעה מהבינה אל המדות היא ההשפעה העיקרית הנדרשת – הארת המוחין אל תוך הלב. תכלית ההתבוננות החב”דית היא הארת המוחין בלב, לעורר בתפלה ולזכך את מדותיו. המשפיע צריך להדריך כיצד להתבונן בדברי החסידות של הרבי עד שהם חודרים אל הלב ופועלים בו. גם ההתוועדות החסידית, מתוך דיבוק חברים, משמשת כלי עיקרי בעבודת ההפנמה הזו, המלמדת כיצד להפוך את ההשכלה החסידית ל”דברים היוצאים מן הלב” של המשפיע, “נכנסים אל הלב” של המושפע ופועלים בו את פעולתם. לשם כך לוקחים גם מעט ‘משקה’ ומכריזים-מברכים “לחיים ולברכה”, דהיינו – כפי שביארו חסידים – להמשיך חיים מן המוחין אל הלב וכך לרכך אותו, לב-רכה (ובעצם יש ‘לפרק את החלון‘ לארבעה שלבים – חיות ללב ואז המשכה, ו, אל הדבור של “נפש חיה”, “רוח ממללא”; שבירת אותיות החלון מאפשרת למלא אותו, והנה חלק המילוי של חלון – חית למד ואו נון – עולה שבירה! וסך הכל עולה תורה – כך מגלים את תורת הרבי). אם משהו אטום בחלון המעבר מן המוחין אל המדות, וההתבוננות לא מעוררת בלב אהבה ויראה, מעיד הדבר על נוכחותה של קליפת עמלק, המולק בין הראש (י–ה) לבין הלב (ו–ה) – במצב כזה ודאי יש ‘לשבור את החלון’, לסלק את עמלק ולהביא את אור המוחין במדות.

אם כן, בהתוועדות ‘שבירת החלונות’ בליל שבת, מתוך השתוקקות המושפע להתוועדות של המשפיע, יש סגולה לפתוח פתח להשפעה זורמת וצלולה מהרבי, דרך המשפיעים, אל החסידים, וגם לפעול במושפעים עצמם פתיחת הלב להפנמת כל האור המאיר במוחין.

להכניס את המשיח מהחלון

“סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין”. התכלית של “קול דודי דופק”, המעורר אותנו בתשובה – תשובה שתלויה בהארת הבינה בלב, “ולבבו יבין ושב ורפא לו” – היא להביא את הגאולה, להכניס אל תוך החדר את המשיח “המשגיח מן החלונות”. גם כאן, יתכן שהדלת היא הפתח העיקרי – כפי שהתבטא הרבי שרק צריכים לפתוח את הדלת ולסחוב את המשיח פנימה – אבל הרבי גם אמר שיתכן שהמשיח יבוא מן הארובה, מן החלון או מן הדלת (ר”ת אחד), העיקר שיבוא!

האפשרויות השונות לביאת המשיח רמוזות בכינויי הכלה שבפסוק: “אחֹתי” רומז לאח שבחדר, ממנו עולה הארובה אל התקרה ומתוכו יצא המשיח אם ‘יפול מן הארובה’ אל תוך החדר (“אחֹתי” היינו אהבה טבעית, שמכניסה את המשיח לחדר בכח הכבידה הטבעי). “רעיתי” היא לשון ארעא (ארץ) – הכניסה הישירה, בהליכה על הרצפה, כאשר המשיח נכנס מתוך הדלת (אותה פותחת הרעיה בלב נרגש). “יונתי” היינו כניסת המשיח לחדר כיונה המעופפת פנימה דרך החלון. בעבודה הפנימית, “יונתי” היינו עבודת המוחין – ההתבוננות השבתית באלקות בבחינת “לאסתכלא ביקרא דמלכא” של “עיניך יונים” – שהארתם צריכה לבקוע אל הלב דרך החלון (כנ”ל). היונה היא גם סמל מובהק של השלום, מתאימה להופעת המשיח בשבת שלום. הרצון השלם והתמים לביאת המשיח, יבוא מהיכן שיבוא, הוא מדרגת “תמתי” – הכוללת כאן את הכל. בליל שבת י”ט כסלו הבעל”ט יש ‘לשבור את החלון’ בהתוועדות כדבעי: התוועדות המעוררת את הלב לתשובה, התוועדות המרככת את הלב וממשיכה אליו את אור המוחין; התוועדות המחברת את המשפיע עם המושפעים באהבה רבה וברצון משותף לקבל את הדרכות הרבי “להביא לימות המשיח”; התוועדות שבמהלכה יתעופף המשיח מבעד לחלון אל תוך החדר ויגאל אותנו בגאולה האמתית והשלמה!

[1] מעובד משיעור ליל שבת וישב תשע”א (נדפס בשיעורים והתוועדות תשע”א) ע”י איתיאל גלעדי.