מכון גל עיני
נכתב עלידי
מיהו היהודי המפורסם ביותר בעולם אחריתקופת התנ"ך? נראה שהזוכה בתואר הוא הרמב"ם, רבינו משה בן מיימון זכרונו לברכה, שאת יום פטירתו נציין ב-כ' בטבת. יהודים וגויים בכל העולם, מכירים את הרמב"ם כגדול בתורה ופוסק הלכה לדורות, רופא גדול והוגה-דעות מעמיק.
משנה ומורה
הרמב"ם כתב את כל הלכות התורה בבהירות בספרו הענק שקרא לו "משנה תורה", או כמו שמקובל לכנותו "היד החזקה" (כיון שיש בו יד חלקים) – כל התורה ביד אחת – ספר שהתקבל עם הזמן כאבן יסוד בעולם התלמוד וההלכה.
יחד עם זאת, הרמב"ם כתב את ספר "מורה הנבוכים", העוסק ביסודות האמונה לפי דרך הפילוסופיה. כאן הסיפור שונה לגמרי: רבים אמנם מעריצים את הספר ולומדים בו, אך רבים מגדולי ישראל לא הלכו בדרכו ואפילו הסתייגו ממנו, כיון שהוא עלול להפוך אנשים ל'נבוכים' במקום להיות 'מורה' האמונה. בנוסף, אחרי הרמב"ם התפשטה חכמת הקבלה והבעירה את שלהבת האמונה בשפה וסגנון שונים מהחקירה הפילוסופית של הרמב"ם.
אנו לא נבהלים ממחלוקת, ובלבד שהיא תהיה "לשם שמים". כמו בית הלל ובית שמאי, כך יש מקום של כבוד גם לרמב"ם וגם לחכמי הקבלה. יותר מזה, אנו שואפים לשלב בין שתי דעות חולקות, לאחד אותם בתוך מבט גבוה יותר. במקרה שלנו, יש מחלוקת בין דרך ה'חקירה' השכלית-פילוסופית ובין דרך המקובלים, אך תורת החסידות מפגישה מחדש את ההבנה השכלית עם הידיעה הקבלית.
תורה בשבעים לשון
היום, כשמונה מאות שנה אחרי פטירת הרמב"ם, עלינו ללמוד וליישם יסוד גדול בדרכו. הרמב"ם 'תרגם' את התורה לזמנו! החכמה השלטת באותו זמן בעולם היתה הפילוסופיה לגווניה – זו דרך חשיבה, סגנון והתבטאות, מושגים והלך רוח, שפה שלימה. בא הרמב"ם והחליט להתמודד עם הפילוסופיה בנשק שלה! הוא הבין שלא נכון להתעלם מהרוח הזו הנושבת בעולם. אדרבה, יש לקחת אותה ולהשתמש בה כדי לומר את התורה בסגנון המתאים לדור הזה!
חז"ל אומרים שמשה רבינו כתב את התורה ב"שבעים לשון". "ממשה עד משה לא קם כמשה" – רבי משה בן מיימון הלך בדרכו של משה רבינו ותרגם את התורה גם לשפת הפילוסופיה, מתוך אמונה שאם הקב"ה גלגל את העניינים שזו שפת-החשיבה בעולם ודאי שיש בה אמת ועלינו להשתמש בה. לא לחנם כתב הרמב"ם את ספרו בערבית, השפה המדוברת בעולם המשכיל אז.
גם היום, עלינו 'לתרגם' את התורה, מבלי לוותר על אות אחת ממנה. להשתמש בשפת החשיבה המודרנית (כמו גם בכלים הטכנולוגיים), ולמצוא את הניב-הביטוי המתאים לדור שלנו. "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו" – על ידי הניב החדש אפשר להגיע גם לרחוקים ביותר ולקרב אותם.
התרגום הזה מסייע להפיץ את האמונה גם לשבעים אומות העולם ולהביא אותם להכיר את שפת התורה, עד למימוש החזון הנבואי "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
מצור חיובי
בעשרה בטבת אנו מציינים את תחילת המצור על ירושלים בסוף תקופת בית ראשון, וכך הוא הראשון מארבעה הצומות שנקבעו בקשר לחורבן. המצור מבטא את הפסקת ההשפעה החיובית מירושלים החוצה – במקום שירושלים ובית המקדש יהוו מגדל-אור המפיץ את אור התורה והאמונה לכל, הכיוון התהפך והאומות הקיפו את ירושלים במצור.
עשרים בטבת – יום פטירת הרמב"ם – רומז לתיקון של עשרה בטבת. היחס בין עשר לעשרים הוא סוד הפסוק "עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף" (רמז לאות כ"ף שערכה פעמיים 10). כך מבואר בספר הזוהר: עשרת המאמרות בהם נברא העולם מתחברים לעשרת הדברות של מתן תורה – חכמת העולם עולה ומתחברת לחכמת התורה, כמו שרצה "הנשר הגדול" הרמב"ם.
בסופו של דבר, הכיוון של עשרה בטבת יתהפך חזרה. במקום מצור של שנאה וחורבן, יעלו שבעים האומות לירושלים ויקיפו אותה ככתר, כדי לקבל השראה והדרכה מתורת משה, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אז "צום העשירי יהפך לששון ולשמחה" במהרה בימינו.
—
[מתוך עלון 'התחדשות']
