מַט למלך האדום

בכל סיפור טוב על מלך, אפשר להניח שיש גם מלכה. לא נאה למלך להיות רווק. אבל בתורה נראה שלפחות במקום אחד המלכים לא ממש הלכו בתלם המקובל.

מדובר בפרשיה מיוחדת הכתובה בסוף פרשת וישלח: “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” – ובזה אחר זה מנויים שמונה מלכים, שכל אחד עולה למלוכה על חשבון השני, “וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר… וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה. וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי”, וכן הלאה בפזמון חוזר “וַיָּמָת וַיִּמְלֹךְ”. והנה שבעה מלכים מוזכרים לבדם, ורק על המלך השמיני נאמר “וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר… וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל” – משמע שהמלכים הראשונים חיו בגפם, ללא אשה, ולפחות ללא זוגיות משמעותית.

תוהו קודם לתיקון

כדי לעמוד על משמעות הדבר, יש להבין תחילה לשם מה בכלל מספרת לנו התורה על מלכים אלו. בדרך הפשט, מפרש הרמב”ן שמכאן אנו למדים על קיומה של ברכת יצחק אבינו לעשו “על חרבך תחיה'”, אך מאחורי הפשט מסתתרים רבדים נוספים, אליהם לוקחת אותנו תורת הסוד, ומסתבר שדוקא כאן גנוזים כמה מרזי הקבלה העמוקים ביותר. כך כותב כבר רבינו בחיי:

ועל דרך הקבלה “ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום” ירמוז על העולמות שברא הקב”ה במדת הדין קודם שברא העולם הזה, וקודם שיתגלה מלכותו בעולם הזה… שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ושיתף בהם מדת הרחמים, ולא אוכל לפרש כי הדברים עמוקים נשגבים ונעלמים עומדים ברומו של עולם.

מה שנותר סתום ועלום בימי רבינו בחיי (לפני כ-750 שנה), התפרש בהרחבה בתורת הקבלה של האר”י הקדוש (כמאתיים שנה אחר כך), והמשיך עוד להתבאר בכל ספרות הקבלה והחסידות אחריו.

בתמצית, אותם מלכי אדום רומזים לעולם התוהו שקדם לעולם התיקון. כלומר, בריאת העולם מתוארת בקבלה כתהליך רוחני שעיקרו ירידה מ”אור אין סוף” עד לעולם-הזה הפיזי שאנו מכירים. תוך כדי התהליך הזה נוצר “עולם התוהו” שלא החזיק מעמד אלא ‘נשבר ומת’, ועליו רומזים דברי חז”ל שהקב”ה היה “בונה עולמות ומחריבן”[א]. במקום עולם התוהו שנשבר, מגיע לבסוף “עולם התיקון”, המתחיל בעולם האצילות שבו נמצאות בצורה מתוקנת ויציבה עשר הספירות הידועות, ומשם ממשיך סדר השתלשלות שיורד לעולמות התחתונים עד לעולם המוכר לנו.

עולם התוהו מתואר כנקודות אור היוצאות לחוץ, בזו אחר זו, מתוך המקור האלוקי העליון (“אדם קדמון”), אולם כל אחד מאורות אלו נשבר ומת מיד עם יציאתו, כיון שהכלים לא יכלו להכיל את האורות, ואז מתרחש אירוע טראומתי של “שבירת הכלים”. זהו הסוד של “וַיִּמְלֹךְ… וַיָּמָת” שנאמר על שבעת מלכי אדום הראשונים, כל אחד מייצג אור מסוים היוצא ומיד נשבר. ורמז יפה: וַיִּמְלֹךְ וַיָּמָת עולה בגימטריא עולם התֹהו. לעומת זאת, נשים לב שעל המלך השמיני, הֲדַר (שכזכור יש לו גם אשה), לא נאמר בתורה שהוא מת, ולכן מוסבר בקבלה שהוא מייצג את תחילת עולם התיקון.

לא מדובר רק על אירועים קדומים בעבר הרחוק, פרה-היסטוריה של הבריאה. הרי הקב”ה “מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”, ולכן התיאור על מה שקרה בבריאה הוא – במידה מסוימת – מה שקורה כל הזמן ברבדים עמוקים של המציאות. כך למשל, העבודה שאנו צריכים לעשות בעולם היא “בירור ניצוצות” – וניצוצות אלו הם שברי-שברים שנפלו והתפזרו מעולם התוהו שנשבר (ולא נרחיב בכך כעת).

זהו כלל גדול שבכל תופעה בעולם התוהו קודם לתיקון, כמו שרואים כבר בתחילת התורה, “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ [עולם התוהו]… וַיְהִי אוֹר”, ובלשון אחרת “קליפה קדמה לפרי“. את הסדר הזה ניתן לזהות בהרבה עניינים כלליים בתורה, למשל: החושך לפני האור, בעלי-החיים לפני האדם, ששת ימי-המעשה לפני שבת-קדש, עשו קודם ליעקב, מלכי אדום “לפני מלוך מלך לבני ישראל”, שבעים האומות בכלל מופיעים על במת ההיסטוריה לפני עם ישראל, ומציאות הגלות לפני הגאולה השלמה. אחד הטעמים לכך שהדברים צריכים להופיע בדרך כזו דוקא – בלשון חז”ל “ברישא חשוכא והדר נהורא [בתחילה חושך ואחר-כך אור]”[ב] – הוא שכך שומרת הקליפה על הפרי ומאפשרת לו להתפתח.

עוצמת התוהו נשברת

מה גרם למלכי-התוהו להשבר ולמות? בלשון הקבלה, בעולם התוהו היו “אורות מרובים וכלים מועטים”. כלומר, כל אור מופיע בשיא העוצמה ושואף לתפוס את כל הבמה ולהציף אותה בגוון המיוחד שלו. בהקשר של המלכים, נקראת תופעה זו “אני אמלוך” – כל מלך בא בכל הכח והתוקף ואומר: אני כאן, ורק אני! עוצמה כזו של תוהו “שוברת את הכלים”, כפשוטו וכסודו של הביטוי; הכלים שאמורים להכיל את האור ולתת לו מציאות ממשית נתפסת (ולא רק מהות עקרונית) –  אינם עומדים בעומס אלא מתפוצצים ונשברים, כמו שקורה לחומר מוליך גרוע שלפתע עובר בו זרם חשמלי של מליון וולט.

מסיבה זו עצמה, בעולם התוהו האורות אינם יכולים לחיות בשלום זה עם זה. המלך השני יכול להופיע רק לאחר מות המלך הראשון, שהרי “אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא”[ג], ו”אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד”[ד], ודאי לא מלכים כאלה שהישות שלהם חפצה לכבוש ולהתפשט עוד ועוד. עצם מציאותו של האחד מאיימת על השני ואינה יכולה לסבול את קיומו.

בעולם התיקון, לעומת זאת “האורות מועטים והכלים מרובים”. האורות אינם מופיעים בעוצמה כה רבה, אלא במהדורה מוקטנת, עדינה ומרוסנת. לכן האור אינו שובר את הכלי שלו, אלא מצליח להתאחד איתו ולהגיע לקיום יציב שאינו נשבר. מסיבה זו, בעולם התיקון האורות כולם נמצאים בו זמנית, למרות שהם בהחלט שונים זה מזה, ואין צורך שהאחד ימות כדי שהשני יוכל להופיע. לאורות השונים אין ישות מתבלטת, אלא בטול ביחס למקורם, ולכן  שורר השלום בעולם התיקון. רק השלום הזה הוא “כלי מחזיק ברכה”, וכך מצטרפים יחד כל האורות למערכת אחת הרמונית, המהווה פרצוף שלם.

מרווקות לזוגיות

החסידות מבארת את סודות הקבלה העמוקים ביותר כפי שהם משתקפים בנפש האדם, ככתוב “ומבשרי אחזה אלוה”[ה]. בנושא שלנו, ניתן לומר שבמידה מסוימת המצב של רווקות נחשב יחסית כעולם התוהו, וחיי הנישואין נחשבים לעומתו כעולם התיקון.

הדבר בולט במיוחד במי שנותר רווק בשל היותו ‘תקוע’ בדפוסי-חיים שאינם מאפשרים לו נפשית להחלץ מהבדידות וליצור קשר זוגי אמיתי ובר-קיימא. פעמים רבות, מדובר באדם שיש לו הרבה ‘אור’, הוא רוצה לעשות המון דברים, להתקדם ולרכוש ולכבוש, יש לו תוכניות גדולות ורצון עז להגיע למימוש עצמי. הבעיה היא שהוא חי בעולם שבו יכול להיות רק אדם אחד – הוא עצמו. זוהי תופעה מובהקת של “אני אמלוך”, הישות שלו אינה מאפשרת לו להכניס באמת מישהו נוסף לעולמו (אלא רק כאובייקט שאפשר להנות ממנו, אך לא כאדם).

לכן אצל שבעת מלכי אדום הראשונים לא נאמר שהיתה להם אשה. מלכי התוהו במהותם אינם מסוגלים לקשר זוגי אמיתי, ומבחינת התורה הם כמו שבעה רווקים זקנים… גם אם בפועל הם נשואים, אין להם זוגיות אמיתית, מקסימום שותפות עסקית משתלמת. רק המלך הדר, המייצג את ראשית התיקון, יכול באמת להתחתן. ולכן רק המלך הדר לא מת, כי כמו במשחק השח-מט, המלך בלי המלכה לא יכול לרוץ למרחקים ארוכים וסופו שיכריזו עליו מט.

אם הרווק שלנו כבול בתוך עצמו, בעולם זר וקר ומנוכר – עליו לעבור תהליך של תיקון עצמי, המתחיל בכך שישבור במידה מסוימת את עולמו הנוכחי. מוטב שבירה יזומה ומבוקרת על פני משבר שמותיר צלקות עמוקות בנפש. על איזו שבירה אנו מדברים? ראשית, הרווק יתכבד נא וימצא שאי-שם בתוכו מסתתרת גאוה (מטופשת, יש לומר), מחשבה של “אני ואפסי עוד” שלא מותירה דריכת-רגל למישהו אחר. אחר כך, יבין שאפשר “להנמיך את האורות” (לא לסנוור את מי שנוסע מולו), להקטין את העוצמות שהוא משדר ולהתחיל לשמוע קולות אחרים. במילים אחרות, במקום להמתין לנסיכה המושלמת שתכבוש את לבבך, מוטב שתבדוק שמא לבך ערל ואינו פתוח למעט בטול כלפי אחרים.

אכן, המעבר מתוהו לתיקון אינו פשוט, ויכול להיות כרוך במשבר, תחושה של אבדן וויתור על מה שאתה חושב שהינך. אבל המשבר משתלם, כי כאשר ימצא ידידנו את האדם הנוסף ויפתח איתו מערכת יחסי-אנוש חמים ואוהבים, אזי יבנו שניהם את הכלי הרחב ביותר שבתוכו יאירו בהרמוניה האורות של שניהם גם יחד ויהדהדו זה את זה, וממכלול האורות יעלה ‘פרצוף’ של משפחה שלמה.

במידה מסוימת, כל דירת רווקים היא “עולם התוהו”. אבל ככל שהרווק יודע מראש שמצבו הוא זמני וחסר, שבלעדיה הוא חצי בן-אדם, כך המעבר לעולם התיקון יוכל להיות בצורה יותר חלקה.

תארנו כאן אב-טיפוס של רווק גברי, אך הבעיה אינה מסתיימת בגבולות המגדר. נכון שמלכי עולם התוהו הם כמו גברים ללא נשים, אך במקביל מתקיים מעין עולם תוהו נשי. הרווק מעולם התוהו יודע רק לדבר ולא להקשיב באמת, ואילו מקבילתו הנשית מקשיבה ומקשיבה לכולם ואינה מסוגלת לוותר על הפתיחות האין-סופית ולקבוע עמדה מזדהה והחלטית [כמובן, התופעה ה’גברית’ אינה מופיעה רק אצל גברים, והתופעה ה’נשית’ אינה מופיעה רק אצל נשים].

אלו כמו אלו, חייבים לעשות את המאמץ לצאת מהבִּיצה של עולם התוהו, ולצעוד לקראת מערכת יחסים אמיתית ומתוקנת, שבה הרווק מוכן לשבור את האני המתפשט שלו, והרווקה מוכנה להגביל את האני הקשוב שלה, ולכרות שניהם ברית נישואין.

מאידך, אפשר לראות זוגות שגם אחרי החתונה מתקשים לצאת מרווקותם, ולמעשה הם רווק ורווקה נשואים… – כל אחד ממליך את עצמו, וגם אם הוא מאוהב בשני הרי בעיקר הוא מתענג על רגש האהבה ואינו מוכן באמת לפנות מקום לזולת שמשמש לו רק כתפאורה. נישואין כאלה יעלו, במוקדם או במאוחר, על שרטון. ושוב נדרש תהליך עמוק של מעבר מתוהו לתיקון: לשבור-להכניע את האני המתנשא, ובמקום שכל אחד יחשוב “אני אמלוך” עליו להכתיר את השני למלך. רק כך אפשר להגיע לשלום בית אמיתי בעולם התיקון .

להרחבה: הפרק רווקות מאוחרת בספר ‘אהבה‘