מאן מלכי? רבנן!

בסדרת מאמרים זו אנו סוקרים כעת את תהליך הקביעה הרצונית המאפשר לנו לצייר את העתיד ולפעול להגשים את הציור במציאות. הזכרנו בראשי פרקים שתהליך הקביעה הרצונית כולל ארבעה שלבים: אמונה, רצון, שכל ופתיחת עיניים. את הכח לקבוע ולהוביל את המציאות קיבלנו מאברהם אבינו שבזכות ברית המילה הורה לו ה’, “התהלך לפני והיה תמים”. כל זאת בדור האבות. אולם כהכנה ליציאת מצרים זכינו לתוקף נוסף ביכולתנו להשפיע על המציאות, הן כעם, והן כפרטים, ואל זאת במאמרנו הנוכחי. 

 הכח לקדש חודשים

מצרים העתיקה סימלה את השעבוד המוחלט לדטרמניזם שבטבע. יציאת מצרים מסמלת את השחרור מעול השעבוד למוחלטות החוקיות שבטבע ולכן כהכנה לשבירת השעבוד זכינו לקבל את מצות קידוש החודש שעניינה שליטתם של ישראל על הטבע. מקובל לחשוב שקידוש החודש הנה מצוה שרק מגלה את מה שממילא מתרחש במציאות, דהיינו רגע מולד הלבנה. אולם, לאמיתו של דבר גם קיום המצוה וגם תוצאותיה מחנכים אותנו להכיר בכוחו של היהודי לקבוע את המציאות לפי הראוי לדעתו.

כאמור מקובל לחשוב שהעיקר בקידוש החודש הוא העדות שמקבלים בית דין מעדים שראו את מולד הלבנה אך אין זה כך אלא כלשון רבינו בחיי,

“אין כוונת הכתוב להזהיר אותנו לעבר שנים ולקבוע חודשים על פי ראיית הלבנה כי בקביעות החודשים אין עיקר בתורה לחוש ולראיית הלבנה אלא אם תראה מוטב ואם לא תראה ביום הקביעות אלא קודם לכן או אחרי כן ליום או יומיים אין אנו חוששים, כי לא נצטוינו בתורה לקבוע חודשים על פי ראיית הלבנה כי אם על פי החשבון“.

אמנם להלכה קבע הרמב”ם שאין לקדש על פי החשבון לבד, אבל נכון שבית דין המקדשים ידעו את החשבון כדי שיוכלו לבדוק את העדים שמא עדותם עדות שקר. נמצא שהחשבון השכלי על אודות מהלך הלבנה קובע ברכה לעצמו. (יש לומר שזהו היסוד ללוח השנה שלנו כיום המבוסס על החשבון בלבד).

כזה ראה וקדש

על בסיס דברים אלה נבין מדוע התקשה משה במצות קידוש החודש כפי שלא התקשה במצוות אחרות (למעט מחצית השקל ומעשה המנורה) עד שהקב”ה נצרך להראות לו צורת הלבנה בשעת המולד ולהורות לו, “כזה ראה וקדש”. הרי קשה וכי משה לא ראה מעודו את מולד הלבנה?! אלא שהקב”ה הורה לו את סודות החשבון השכלי שחייב להקדים את המולד עצמו. למעשה ישנה כאן הוראה כללית ממנה אנו למדים על תהליך הקביעה הרצונית: ראשית עלינו להכין חזון של העתיד המבוקש בעין השכל שבלב ורק לאחר מכן כשמגיע הרגע הנכון לפתוח את העיניים ולראות כיצד באה המציאות להתאים למה שצפינו.  

לוקחים אחריות

מצוות קידוש החודש, המצווה הראשונה אותה קיבלנו כהכנה ליציאת מצרים ולשחרור מהשעבוד המצרי לטבע, גם נותנת לנו דוגמא לכוחנו לא רק לכוון את המציאות לפני מעשה אלא גם לשנותה לאחר מעשה. בהקשר זה הרבי מליובאוויטש נהג להביא את הדוגמא של חזרת בתולים לילדה צעירה. כידוע בהלכה בתולים שאבדו לפני גיל 3 חוזרים. כך שאם ילדה איבדה את בתוליה כשהיא גדולה מגיל 3 ואחר כך כתוצאה מעיבור השנה (הוספת חודש אדר ב’) חזרה להיות קטנה מגיל 3, בתוליה חוזרים. נמצא שהחלטת בית דין לעבר את השנה משנה מציאות בטבע. נמצאנו למדים שנתינת התורה ומצוותיה פעלו לחזק את יכולתנו למלוך על המציאות ואפילו על הטבע ולכוונם באמונה ובבטחון לקראת גילוי רצון ה’. המציאות והטבע מעצם בריאתם מייחלים לשמש אותנו ואף לסייע לנו בכך, שהרי אמרו חז”ל “למה נקראה שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה”. אלא שהמציאות ממתינה בסבלנות לכך שאנו נהיה ראויים לתואר “רבנן” (מאן מלכי? רבנן! – מי הם המולכים [על המציאות]? רבנן!). מי שזכה לתואר זה הוא מי שמסור בתכלית לעשות את רצון ה’ ומתוך כך זוכה לקבל את האחריות על המציאות. מאז האיר אורו של הבעל שם טוב בעולם, נדרש כל אחד ואחת מאתנו להאמין ולבטוח שאכן “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” ויכולים אנו, ואף מוכרחים אנו, לעמול לממש את כוחנו בהגשמת חלומותינו וחזיונותינו הטובים.