מבוא לעשר הספירות – חלק א

מערכת הספירות מבטאת את הכֹחות באמצעותם ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם ודרכם הוא ממשיך לקיימו בכל רגע ורגע. סידורן היחודי של הספירות מבטא תבנית יסוד הטבועה בכל מישורי הבריאה. אפשר לומר שמערכת הספירות היא מעין מפה פנימית של העולם, שכמו פורשת בפנינו את מערכת היחסים הנסתרת בין אבריו השונים.

משמעות המלה ספירה

מה משמעות המלה ‘ספירה’? בלשון הקדש ניתן ללמוד על משמעויותיה של מילה רק אם מתבוננים תחילה בשורשה הדקדוקי. השורש בעל שלוש האותיות של המלה “ספירה” – ס.פ.ר – נושא שלוש משמעויות שונות הרלוונטיות למלה ספירה:

♦ ספירה מלשון ספיר: התורה מתארת את כסא הכבוד כפי שחזו אותו הנביאים כאבן ספיר זוהרת. מכאן משמעות ראשונה של ספירה, כהקרנת או האצלת אור אלקי.

♦ ספירה מלשון סיפור: במובן זה, ספירה היא מדה באמצעותה מבטא ה’ את עצמו בעולם, בדומה לסופר המבטא את עצמו דרך סיפור שהוא כותב.

♦ ספירה מלשון מספר: עשר הספירות רומזות למבנה המתמטי המופשט המונח בבסיס הבריאה.

שלוש משמעויותיה הבסיסיות של המלה ספירה מייצגות את שלושת הדברים העיקריים אותם מייצגות עשר הספירות, המקבילים לשלוש רמות ההוויה הבסיסיות לפי החסידות – עולמות, נשמות ואלוקות:

♦ אלוקות: כאשר מדברים על ה’ עצמו, כפי שהוא נתפס אצל בני האדם, אזי עשר הספירות נקלטות בתודעתנו כעשרה גילויים של אלוקות (בהקשר זה הן גם מכונות “עשר הספירות של עולם האצילות”), גילוי אור אלוקי מבהיק כספיר.

♦ נשמות: כאשר חושבים על האופן בו האלוקות מוקרנת לתוך חייו של האדם, מתגלות הספירות כעשרת כוחות הנפש – עשר הכוחות הפועלים בכל אחת מהנשמות, סיפורה של נפש האדם.

♦ עולמות: לבסוף, הספירות מתגלות גם כעשרה כוחות המעצבים את הטבע, הנטועים בבסיס התבניות השונות במציאות (שאותן ניתן לבטא בתבנית של מספרים). אחת הדוגמאות המובהקות לתופעה זו היא שתבנית הספירות מופיעה בצורת גוף האדם.

אילן הספירות ושלושת הקוים

בכתבי הקבלה נתפסו הספירות, באופן גרפי, כמונחות לאורך שלושה צירים אנכיים מקבילים:

יש לשים לב כי אף שבכללות מדובר על עשר ספירות, כאן מוצג מודל של אחת עשרה ספירות. זאת משום ששתי ספירות, כתר ודעת, פועלות במקביל כשני ממדים של כח אחד, כפי שיתבאר. יחסי הגומלין בין הספירות השונות מתוארות בעזרת רשת של ערוצים מקשרים, הנותנים דימוי גרפי לזרימת האנרגיה האלוקית בתוך הבריאה.

הצירים האנכיים לאורכם ממוקמות הספירות מכונים “קוים”, ולפיכך יש קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי (המכונה גם “הבריח התיכון”). כל קו מייצג אופן שונה של השפעה אלוקית בתוך הבריאה.

בספר “תיקוני זהר” מכונים שלושת הקוים כ”ארוך”, “קצר” ו”בינוני”. למה הכוונה? ובכן, שלושת ביטויים אלו אינם מתייחסים לאורכם החיצוני של הקוים אלא לאופיים הפנימי – לפן האיכותי שלהם, בניגוד לפן הכמותי. קו ימין מתואר כקו “ארוך” באופיו, קו שמאל כקו “קצר” באופיו, ואילו קו האמצע כקו “בינוני” באופיו.

אפיונו של קו ימין כ“ארוך” מבטא את הרעיון שהספירות הממוקמות לאורכו (חכמה, חסד ונצח) מבטאות כוחות של שפיעה והמשכה המתפשטים ו’מתארכים’ כביכול. ספירת החכמה מבטאת את הגילוי הראשון של מחשבה חדשה בשכל, המאיר ומקיף דברים רבים בבת אחת; ספירת החסד מבטאת נתינה בלתי מוגבלת לזולת באריכות אפיים וסלחנות; וספירת הנצח מבטאת רצון להשפיע על המציאות ולכבוש אותה. בשלושה מקרים אלו מתווה הספירה תנועה של התפשטות והתארכות.

אפיונו של קו שמאל כ“קצר” יחסית לקו הימני מבטא את תכונת ספירותיו (בינה, גבורה והוד) להגביל ו’לקצר’ כביכול את כח ההתפשטות וההשפעה של הספירות הימניות. ספירת הבינה תוחמת, מחלקת ומשכללת את ההברקה השכלית של החכמה; ספירת הגבורה מאזנת את החסד באמצעות מידת הדין וקוצר-האפיים; וספירת ההוד משלימה את הנצח בנכונותה להכיר ולהודות במגבלות המציאות ובהתנגדותה לרצון המשפיע. איזונים ובלמים אלו פועלים לתחום ולקצר את התפשטותן של ספירות קו ימין.

לבסוף, אפיונו של קו האמצע כ“בינוני” פירושו שספירותיו (כתר, דעת, תפארת, יסוד ומלכות) פועלות ככוחות ממזגים ומאזנים בין קוי ימין ושמאל. ספירת הדעת מחברת את החשיבה המשוכללת של הבינה עם ההשראה המקורית של החכמה; ספירת התפארת מאזנת בין מידות החסד והדין (גבורה); וספירת היסוד משלבת בין הרצון להשפיע על המציאות של הנצח לקבלת המציאות שבהוד לכדי השפעה מאוזנת על המציאות. מעל הכל שורה הכתר – שורש ההפכים והאיזונים כולם כפי שהם בחיק הבורא.

הספירות וצלם האדם

תצורה ויזואלית זו של הספירות מכונה בשמות שונים בספרות הקבלית: יש שהיא מכונה ‘סולם’, יש ש’עץ’ או ‘אילן’, ולעתים היא מתוארת כ’פרצוף’ הכחות האלקיים. לפי התואר האחרון, תצורת הספירות רומזת הן לדמות הפיזית של האדם והן לדמותו הנפשית/רוחנית, כפי שזו נוצרה בצלמו ובדמותו של הבורא יתברך: “ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”. כך, כל ספירה, בהתבסס על מקומה בתצורה הזאת, מקבילה לאיבר או חלק באנטומיה האנושית וכן ל’איבר’ בנפש האדם.

החלוקה הבסיסית ביותר העולה מיחסי הגומלין שבין הספירות, היא של שלוש תת-קבוצות בסיסיות, המקבילות לשלושת פלגי הגוף הבסיסיים (ראש, פלג גוף עליון ופלג גוף תחתון) ולשלושת רבדי הנפש (שכל, רגש והתנהגות). כל תת-קבוצה משקפת דינמיקה משותפת לכל הספירות הכלולות בה – דינמיקה של ימין-שמאל-אמצע.

שלושת הקבוצות הן:

♦ ספירות השכל (“מושכל”): חכמה, בינה, דעת

♦ ספירות הרגש (“מורגש”): חסד, גבורה, תפארת

♦ ספירות ההתנהגות או המעשה (“מוטבע”): נצח, הוד, יסוד

נשים לב, שחלוקה זו מקיפה רק 9 מתוך 11 הספירות המופיעות בתרשים שלעיל. הספירה הראשונה, ספירת הכתר, מייצגת את העל-מודע (מה שמעל ההגיון והשכל, ובלשון החסידות “למעלה מטעם ודעת”), ובמובן מסוים ניתן לראותה כהשתקפות מממד גבוה יותר. את הספירה האחרונה, מלכות, אפשר לראות כתוספת לתת-הקבוצה האחרונה, או כישות עצמאית המקבלת את כל האנרגיות מן הספירות שמעליה. בהקבלה לגוף האדם לעתים מקבילים אותה לאבר הפה, המסמל את ההבעה האנושית בכלל.

להלן פירוט כל הספירות וחלקי הגוף והנפש שהן מקבילות להם:

הספירות – גילויי אלקות בבריאה

אם כי את המלה ספירה צריכים להבין כנושאת את כל שלוש המשמעויות שצויינו לעיל, הרי כאשר מסבירים את תפקיד הספירות כפי שהן שייכות לתהליך הבריאה, מודגשת המשמעות השניה, המדמה את הספירה להתבטאות הסופר באמצעות סיפורו. תיאור-סיפור הבריאה בתורה נמצא בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית. משם ניתן היה להבין (וכך מדמים לעצמם רוב האנשים) שהבריאה היתה אירוע חד-פעמי שהתרחש לפני הרבה שנים והתורה מביאה לנו את סיפור המעשה.

אולם, לאמיתו של דבר, בכתבי הקבלה והחסידות מוסבר כי פעולת הבריאה אינה מאורע חד-פעמי. אדרבה, כיון שמטרת הבריאה היא לגלות את הבורא, הרי היא תהליך בלתי פוסק, המתרחש מחדש בכל רגע ורגע. כך מתגלה אלינו הבורא בכל רגע מחדש, באופן מחודש ושונה. כיון שהבריאה הנה תהליך החוזר ונשנה, תפקידן של הספירות חיוני עוד יותר וניתן לנתח כל רגע נתון בזמן על סמך טבעה ותיפקודה של הספירה הפועלת באותה עת (בהקשר זה נתפסות הספירות כ”הנהגות”, כאשר בכל רגע ובכל תקופה יש לדעת באיזו הנהגה מנהיג ה’ את העולם).

צריך להבהיר מראש שאת הקב”ה כפי שהוא קיים כשלעצמו לא ניתן להבין (שהרי “אילו ידעתיו הייתיו”), ואפילו לא ניתן לדבר עליו בשום סוג של מחשבת-אנוש או שפת-אנוש (“לית מחשבה תפיסא בך כלל” – אין המחשבה תופסת בך, ה’, כלל). כך, כאשר ביקש משה רבינו, רבן של כל הנביאים, “הראני נא את כבֹדך”, השיב לו ה’ “לא תוכל לראֹת את פני כי לא יראני האדם וחי… וראית את אחֹרי ופני לא יראו”. פני ה’ פירושו ה’ כשלעצמו, ואחורי ה’ היינו הופעתו דרך פעולותיו-הנהגותיו במציאות. אדם יכול לפגוש את ה’ אך ורק דרך הופעותיו במציאות הנבראת, דרכה ובמושגיה מופיע אלינו ה’, בצורה ובאופן שהוא בוחר. באופן מיוחד מתגלה ה’ דרך האדם עצמו, “ומבשרי אחזה א-לוה”. כאשר ה’ התגלה בפועל אל משה, בקיום הבטחת “וראית את אחֹרי”, היה זה במונחים של י”ג מדות אלוקיות הקרויות י”ג מדות הרחמים. הקבלה מבארת ש-י”ג מדות הרחמים נובעות אף הן מעשר הספירות.

בהיבט נוסף, חז”ל מתארים כיצד הקב”ה ברא את העולם בעשרה מאמרות המוזכרים במעשה בראשית. כל אחד מהמאמרות הוא אופן יחודי בו מגלה אלוקים את עצמו, כי, כפי שהוסבר, התחום העיקרי דרכו ניתן לדעת את ה’ הוא ממעשה הבריאה. בהקשר של הבריאה, הספירות מייצגות את השלבים השונים בתהליך בו יצר ה’, מתוך מהותו הבלתי מוגבלת, את השתלשלות העולמות הנבראים, שתכליתם בריאת העולם המוגבל שלנו. מחוץ לתהליך הבריאה עצמו, אך עדיין בתוך ההקשר של אלוקות, הספירות יוצרות מבנה אלקי שניתן לזהות את חותמו המכונן בכל הרמות ובכל ההיבטים של הבריאה. כמו מוטיב החוזר ונשנה ביצירה ספרותית, פועל המודל של עשר הספירות שוב ושוב בכל היבט של המציאות, ומטביע בכל דבר את חותמו של הבורא.