מדע או מיסטיקה?

<< חלק א | חלק ג >>

שאלה העולה תכופות היא, האם הקבלה היא מיסטיקה או מדע? ישנם המתיימרים ללמד קבלה הטוענים בתקיפות שהיא מדע החף מכל מיסטיקה, ואחרים המשווקים אותה כאוסף שמות קדושים וקמעות מיסטיים בעלי סגולות על-טבעיות לשיפור איכות החיים. אך למעשה, שני המונחים – “מדע” ו”מיסטיקה” – מחמיצים אמת דקה ומורכבת יותר הנמצאת ביניהם ומעליהם. 

מילון חדש-ישן

אנו עומדים מול פְּנֵי המים הקוצפים של סוגיה עמוקה, העולה כמערבולת מתוך לבה של היהדות. אך אם נישָאר בתחום הוויכוח כפי שהוא מתנהל כיום, נימָצא בעצמנו צפים על פני השטח. על מנת לרדת לעומק הנושא עלינו להניח בצד את המונחים העכשוויים “מדע” ו”מיסטיקה”, ולהתחקות אחר מונחים מדויקים יותר המיטיבים לתאר את שני העולמות שמאחוריהם (דבר זה הוא בעצמו שיעור חשוב בחכמת הקבלה: כיוון שלפי התורה העולם נברא באמצעות דיבור, הרי שעל מנת לעמוד על מהותו של משהו עלינו קודם כל לכנותו בשמו המדויק ביותר).

המונח “מדע” הוא אמנם עתיק, אך בהקשרו המודרני הוא צעיר מאוד, בן גילו של המדע החדש עצמו. מונח קדום ויסודי יותר, המשקף את הכוח העומד בבסיס המדע, הוא חָכמה. “חָכמה” היא היכולת לתפוס רעיון בכוח השכל, להמשיגו ולסדרו. אפשר לומר כי המדע המודרני הוא תצורה אחת של חָכמה, הגלגול המוצלח ביותר שלה כרגע בכל הנוגע לביאור תופעות הטבע. אכן, המונח של חז”ל לתיאור הפילוסופיה היוונית, שממנה צמח לימים המדע, היה “חכמת יוון”. באותו אופן, להבדיל, חז”ל עצמם – הורי מחשבת ישראל לדורותיה – אינם אלא “חכמינו זיכרונם לברכה”. בבסיס כל שיטת מחשבה ניצבת חכמה.

המונח “מיסטיקה” מורכב יותר. בציבור הרחב הוא משמש לתיאור דברים כוזבים ודמיוניים, אחרים רואים אותו כמסמן חכמה רוחנית אמיתית אך מייחסים אותו למגוון רב ומבלבל של תופעות. בנוסף, מקור המונח “מיסטיקה” אינו עברי ולכן בעייתי להשתמש בו לתיאור הקבלה. בהקשר יהודי ועברי, המונח המדויק המבטא את שורש התופעות המכונות “מיסטיות” הוא נבואה. נבואה פירושה גילוי על-שכלי של אמת אלוקית, לעתים בדרך דיבור ולעתים בצורת חיזיון, הבא לידי ביטוי בסמלים ובדימויים. נקודות האמת שבמסורות המיסטיות השונות, לפיכך, אינן אלא הבלחות של נבואה. אפילו המיסטיקה הכוזבת בעולם מתוארת בקבלה כ”קליפה” של נבואה – כלומר, גרסה נפולה וחיצונית שלה.

מנבואה לחכמה

במקום “מדע” ו”מיסטיקה”, אם כן, עלינו לדבר על “חכמה” ו”נבואה”.

בתולדות היהדות ניתן לזהות תקופת מעבר מעידן של נבואה לעידן של חכמה. מעבר זה התרחש בזמן גלות בבל, לפני כ-2,500 שנה. עד לאותו הזמן, הקשר בין עם ישראל לאלוקיו נשען כולו על נבואה: הקדוש-ברוך-הוא התגלה לאבות, דיבר אל כל העם בשעת מתן תורה, ניהל דו-שיח עם משה באהל מועד, ולבסוף האציל מרוחו לנביאים הרבים שעמדו לעם אחריו. היה זה עידן של גילוי מוחשי וחווייתי של האלוקות.

בזמן גלות בבל התרחש מעבר הדרגתי למציאות חדשה: הנביאים הלכו והתמעטו, ולעומת זאת החלה להתגבש שיטה חדשה של פענוח דבר ה’, בדמותה של “הכנסת הגדולה” – הדור הראשון של מפרשי התורה שבכתב ומפתחי התורה שבעל-פה, שלימים נודעו כחז”ל. בתקופת המעבר ישבו זה לצד זה אחרוני הנביאים (חגי, זכריה ומלאכי) וראשוני החכמים (עזרא ונחמיה), אך בהמשך פסקה הנבואה לגמרי והשרביט כולו עבר לידי החכמים. הפסקת הנבואה נתבשרה בעצמה כנבואה בספר דברים: “וְאנֹכי הַסְתֵר אסתיר פּנַי בַיום ההוא”[1].

הנבואה, כך כתוב, ניתנה כעת רק לשוטים ולילדים[2]. כל שנותר הוא רושם קלוש שלה בדמות “בת הקול” המסתורית שפילחה מדי פעם את חלל בית המדרש והעניקה סיוע משמַים לדיון ההלכתי. אך שקיעתה של שמש הנבואה אותתה את זריחתו של מאור אחר, שלאחר שהסתגלו אליו העיניים התברר כחושף גוונים חדשים בתורה: החכמה. העיון הלמדני – המפרק את הפסוקים לגורמיהם, מקפלם מחדש בצורות שונות, משווה ומנגיד ביניהם – גילה בכתבי התנ”ך קשת של פנים ורבדים שלא התגלו בהם קודם לכן.

אף שאיש החכמה שוקד על כתבים שניתנו בנבואה, הוא מאתר בהם צפונות שהנביאים עצמם לא גילו. דבר זה מומחש יותר מכל במדרש נודע המופיע בתלמוד[3]. מסופר כי כאשר עלה משה לשמים הוא מצא את הקדוש-ברוך-הוא יושב ו”קושר כתרים” לאותיות התורה, כלומר מצייר בראשם תגים. שאל משה את ה’: מי מעכב אותך מלתת את התורה כבר עכשיו? השיב לו ה’: ישנו אדם אחד שעתיד לחיות עוד כמה דורות, עקיבא שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי-תלים של הלכות. אמר משה: ריבונו של עולם, הראהו לי! נעתר הקדוש-ברוך-הוא למשה והסיע אותו כאלף שנים קדימה, אל שיעור תורה של רבי עקיבא. והנה, למרבה ההפתעה, משה רבנו בכבודו ובעצמו – מי שקיבל את התורה ישירות מה’ והיה גדול הנביאים בכל הדורות – לא הבין דבר ממה שנאמר בשיעור! למעשה, רבי עקיבא שלח אותו לשורה האחרונה, מקום מושב התלמידים המתחילים ביותר. רק כאשר שאלו התלמידים את רבי עקיבא על דבר אחד מנין אנו יודעים אותו, ורבי עקיבא השיב “הלכה למשה מסיני”, נתיישבה סוף-סוף דעתו של משה.

סיפור זה, יש לציין, הוא חלק מתפיסה רחבה יותר של חז”ל, האומרת כי כל חידושי התורה המאוחרים למעשה כלולים בתורת משה: “מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, תוספתות, אגדות ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו – כֻלן נאמרו למשה בסיני”[4]. אך מה בדיוק הבין משה כאשר רבי עקיבא אמר כי כל הנלמד הוא בעצם הלכה למשה מסיני? האם הוא גילה פתאום שכל דברי החכמים באמת כתובים בתורה שהוא העניק בנבואה? לא, אך הוא כן הבין כי הם מוצפנים בה, ועתידים להתגלות דורות רבים מאוחר יותר באמצעות כלי הלימוד של החכמים.

מעניין לציין, שבאותו הזמן שבו התרחש המעבר מנבואה לחכמה בעולם היהודי, אירעו ברחבי העולם טלטלות תרבותיות דומות לכאורה: במזרח היתה זו שעת הגותו של הבודהה שהתעלתה מעל ההינדואיזם האלילי, ובמערב – ימי הפילוסופים הראשונים והמעבר מעידן ה”מיתוס” לעידן ה”לוגוס”. הדומה בין ההתרחשויות האלו הוא שבכולם עבר מוקד התודעה מדימויים מוחשיים למושגים מופשטים. ברם, ישנו הבדל מכריע בין המעבר מנבואה לחכמה לבין מעברים אלו: בעוד בשאר העולם התפיסה החדשה שללה את התפיסה הישנה ומרדה בה (הפילוסופיה ביקשה להחליף את המיתולוגיה), ביהדות התפיסה החדשה המשיכה וחיזקה את הישנה (החכמה ביקשה להמשיך את הנבואה).

שני פניה של הקבלה

אך מה בנוגע לשאלתנו – האם הקבלה היא חכמה או נבואה? האם ראוי לראות בה פיתוח של מחשבת חז”ל, כזה שאימץ כיוון שונה אך נותר בגדר חכמה הגיונית, או שמא סוג של התגלות נבואית דווקא, המציצה לעולמות העליונים ומראה לנו אותם?

עיון בכתבי הקבלה יגלה, כי לא ניתן לשעבדה לאף אחת משתי הקטגוריות האלו. אם נחליט שהקבלה היא חכמה, למשל, נתקשה להתמודד עם העובדה שהיא חידתית, אסוציאטיבית וגדושה בישויות משונות באופן שאינו הולם שיטה רציונלית. היא עוסקת ב”אורות”, ב”עולמות” וב”היכלות”, מתארת גלגולי נשמות, מלאכים ושדים, ומשובצת בדימויים מופלאים כ”טל הבדולח”, “קליפת נוגה” ו”מלכי התוהו”. יתרה מכך, גדול המקובלים, האר”י הקדוש, מספר כי גילוייו הגיעו ישירות מהשמים ולא דרך ניתוח פסוקים. במלים אחרות, הקבלה דומה מדי לנבואה מכדי להיקרא חכמה.

שמא עלינו להגדיר אפוא את הקבלה כנבואה? למרבה הצער, אף ניסיון זה אינו עולה יפה. הקבלה מופשטת, שכלתנית ומבנית מדי. תלמיד הקבלה אינו יוצא מגופו ומתמזג בחוויה נבואית, אלא להפך – מרכז דעתו במבנים מאורגנים ושיטתיים, מצרף מקורות לכדי מכלול קוהרנטי, מצייר טבלאות ומקיש מהן מסקנות. גדולי החסידות הדגישו כי לימוד סוגיה בתורת הנסתר דורש פיכחון, רצינות וזהירות, בדיוק כמו עיון בסוגיה למדנית בגמרא. הקבלה, בקיצור, דומה מדי לחכמה מכדי להיקרא נבואה.

אנו נאלצים להכיר בכך, שהדרך הטובה ביותר להגדיר את הקבלה היא כאיחוד מסורות הנבואה והחכמה. מצד אחד היא נשענת, כמו הנבואה, על מבנים ומושגים שאין ביכולת האדם להשיגם מדעתו (כמו למשל מערכת הסְפִירוֹת הקבליות, ראו בנספח “עשר הספירות ופנימיותן”), ושהוענקו למקובלים בצורת גילוי שלמעלה מהשכל. מצד שני, האופן שבו השתלמו המקובלים לקראת הגילוי הנבואי שהוענק להם, וכן הדרך שבה הפיקו מתוכו ידע נוסף, שייכים שניהם בהחלט לתחום החכמה. בעוד חזיונות הנבואה הולמים את נפשו של הנביא וכובשים אותו, דימויי הקבלה עוברים גם עיבוד ושכלול ומבקשים להתקבל גם על דעתו של האדם, לא רק על לבו.

הרעיון כי הקבלה היא חיבור הנבואה והחכמה מומחש בצורה היפה ביותר בכך שהמלה קבלה עולה בגימטריה בדיוק נבואה ועוד חכמה.

חידוש הנבואה

בדורנו הולכים ומתרבים דיבורים על חידושה האפשרי של הנבואה. אכן, את כל הגל הגדול של רוחניות הניו אייג’ (“העידן החדש”) וההתעניינות המחודשת ברוחניות ניתן לראות כגישוש אל עבר יעד זה. הרעיון כי הקבלה היא איחוד הנבואה והחכמה מספק לנו שיעור חשוב בעניין זה: על מנת להשיב לחיים את הנבואה, הוא אומר, אל לנו לצפות לשחזורה כפי שהיתה פעם, לפני היות מסורת החכמה – כמין דברי שירה ומשל חידתיים הנזעקים בקול מפי נביאים פרועי עיניים בשערי העיר. חידוש הנבואה צריך להיעשות באופן שאינו מוחק את אוצרות החכמה שהצטברו מאז, אלא אוסף גם אותם, מעלה אותם ומפיח בהם חיים חדשים. יתרה מכך, על הנבואה החדשה להכיל את כלי השכל ולהתקבל במסגרתם. תהיה זו מהדורה חדשה ומשופרת של הנבואה, נבואה 2.0 – התגלות פני ה’ באופן המתיישב בתוך שכלנו ומחשבתנו-שלנו. דווקא נבואה כזו היא שתממש את התקווה הנבואית העתיקה במלואה: היא תהווה מפגש פנים בפנים עם ה’ ממש – פניו-שלו בפנינו-שלנו, על כל רבדינו.

<< חלק א | חלק ג >>

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאות ידיעות אחרונות