מה הילדים עושים כאן?

אחת החוויות שרבים מאתנו נושאים בימים אלו, היא ההתמודדות עם הקושי של הילדים סביב הנוכחות המתמשכת שלנו בבית הכנסת בימים הנוראים.

האם טוב שהילדים באים? אולי עדיף בכלל להשאיר אותם בבית?

מבלי להתייחס לשאלה בדבר ילדים שמפריעים בהתנהגותם להתנהלות התפילה ולכבוד בית הכנסת, עולה השאלה מהו בכלל הערך לנוכחותם ב’מקדש מעט’? ננסה להקרין על השאלה הזו ממצוה מיוחדת שזמנה בימים אלו – ימי חג הסוכות של מוצאי שמיטה – מצות “הקהֵל”:

ליתן שכר למביאיהן

לגבי מצות הקהל אנו מצווים בתורה: הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף… לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת”. על הצווי הזה שואלים חז”ל (מסכת חגיגה, וכן רש”י כאן): “אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? – כדי ליתן שכר למביאיהן”. ננסה להבין את העומק והמשמעות של הדברים במספר שלבים:

ההבדל בין האנשים לנשים מבוטא בהבדל שבין לימוד לשמיעה. מהו ההבדל הזה?

באופן פשוט, וכך מסבירים חלק מהמפרשים, הגברים הרגילים בעיון באים ולומדים את המצוות ופרטי ההלכות, ואילו הנשים רק שומעות את הדברים אבל לא יורדות להבנת הפרטים על בוריים. אבל במושגי פנימיות התורה ותורת הנפש, ניתן לפרש כי הגברים לומדים באופן שהוא שכלי בעיקר (חכמה), ואילו לימודם של הנשים הוא כזה שגם נקלט ונשמע בלב (‘בינה=ליבא’). ומה לגבי הטף? מהו השכר למביאיהם שמצדיק את הטורח ואת הצער שבהבאת הילדים להר הבית?

יש לומר, שהערך שבהבאת הילדים למעמד כזה כפול: הוא גורם למבוגרים לחוות את המעמד כמשהו גדול ועוצמתי במיוחד, “ברוב עם הדרת מלך” גם כאשר הרוב הזה מורכב בחלקו מילדים קטנים. ואילו לגבי הילדים עצמם – לגביהם לא ניתן לראות ולמדוד את התועלת והערך באופן המיידי, אבל ההורים (“מביאיהם”) יזכו לראות את הרושם המיוחד שהשתתפות במעמד כזה חקק בנשמתם, ומתוכו יגיעו לייעוד של המעמד: “וְיָרְאוּ אֶת-ה’ אֱלֹהֵיכֶם”.

אם כן, הסדר פה הוא מעבר מדגש על השכל, אל דגש על הלב, ואז דגש על המעשה (במושגי תורת הנפש: סדר של מושכל-מורגש-מוטבע).

טנא של יהודים

ניתן להתבונן בעומק יותר, כאשר נשים לב לראשי התיבות של סוגי הבאים: אנשים, נשים, טף – טנ”א, אשר מקביל גם לשלשה רבדים חשובים של השפה, אשר מהווים כלי התבוננות מרכזי בפנימיות התורה: טעמים (טעמי המקרא), נקודות (סימני הניקוד והתנועות), אותיות.

האנשים הם כנגד האותיות – ההבנה המפורטת של הדברים. לימוד ‘גברי’ הוא לימוד שעסוק בהסתכלות שכלית בכל פרט של הענין, עיון בפרטים השונים, וחוש במשמעות וביופי של התכנים העיוניים וכחו של לימוד שכלי ראוי לשמו.

אצל הנשים, שכנגד הנקודות, הלימוד הנו בעל אופי אחר: לימוד ‘נשי’ חותר תמיד אל ה’נקודה’ שיוצאת מהלימוד. מהדבר ש’אפשר לקחת הביתה’ ממנו. יש בכך הורדה של הלימוד מהפסגות השכליות של הלימוד הגברי אל עולם של משמעויות יישומיות, לעיתים צרות וקטנות, אבל מאידך, יש בכך חיבור של הלימוד אל המציאות, אל החיים, וגם הבנה של העיקר בתוך ריבוי ההשכלות.

החידוש העיקרי מגיע לגבי מקומם של הילדים: דוקא הם נוגעים ב’טעמים’. ‘טעמי תורה’ הם התוכן הפנימי של ההלכות והקביעות החיצוניות של הנגלה שבתורה. באמת טעמי התורה הם ממד הסוד שבתורה, וחז”ל קובעים שרק לעתיד לבוא יתגלו. לכן הנגיעה בממד הטעמים שייכת גם, ודווקא, למי שאין לו נגיעה בהשגה השכלית, שכן נגיעה שכזו נעשית ברובד ה’על מודע’ של הנפש. כעת, יתפרש “ליתן שכר למביאיהן” באופן מחודש: השיתוף של הילדים בהתרחשויות והארועים של הקדושה, מזכה את המבוגרים – אשר מצד עצמם מוגבלים בהבט הגלוי וההגיוני – להיות קשורים גם לממד העמוק, הנסתר והעל מודע של התורה.

אם כן, בהתבוננות עומק זו, שלשת סוגי הלימוד הם: לימוד שכלי שמתמקד בתכנים ובפרטיהם, לימוד שחותר אל הנקודה המרכזית (שמתגלה בלב), ולימוד שנוגע בממד הסודי והנסתר של הדברים.