מודעות טבעית

עבודת ה’ שלנו מורכבת מרבדים שונים, ותכליתם להגיע לסינתיזה מסויימת – מודעות טבעית. אנו שואפים להגיע לכך שקיום תורה ומצוות לא ייעשה רק מתוך הכרח, כי ברור שזהו הדבר הנכון לעשות, אלא נצליח להרגיש שהכל ‘זורם’ מבפנים. נחוש שקיום תורה ומצוות הוא טבעי לנו, וזהו רצוננו הפנימי.

טבע זה מתגלה דווקא באדמת הקודש. לאחר ששבנו אליה היא מסייעת לנו גם לשוב אל עצמנו. הבירור הארוך של הגלות הביא אותנו לעבודת ה’ מתוך מאבק ומאמץ. ומעתה יכולים אנו להתחבר אל ה’אני’ הגבוה והפנימי שלנו, ולא אל זה הנמוך. על גבי קומה זו, ניתן להגיע כעת גם לעבודת ה’ טבעית וזורמת.

שלשה קווים בעבודת ה’

יש אם כן שלשה קווים בסיסיים בעבודת ה’: קו של טבעיות, קו של מאמץ ומאבק בטבע, וקו של מודעות. שלשת הקווים הללו מקבילים יפה לשלשת הספירות העליונות: חסד, גבורה, ותפארת. החסד מייצג את הזרימה הטבעית, כמים הזורמים במנוחה. הגבורה מייצגת את המאמץ וההתעלות, הלוהטים כאש ועולים מלמטה למעלה. התפארת נמשכת מהדעת, ומולידה מודעות עצמית.

שלש הספירות והתנועות בנפש מייצגים גם שלשה אופנים שונים של עבודת ה’: לפעמים קיום תורה ומצוות ‘זורם’ וטבעי – קמים בבוקר, עושם את מה שצריך, מתנהלים לפי סדר יום תקין, הולכים לישון, וחוזרים חלילה. החסרון בהתנהלות טבעית זו היא חוסר הפתיחות לשינוי. דווקא חסרון המאמץ מוליד תקיעות במדרגה רוחנית קבועה ונעולה, נעלה ככל שתהיה. האופן השני של עבודת ה’ הוא, עבודה מתוך מאמץ ומאבקים פנימיים. יש כאן חוסר השלמה עם הטבע, כשהחוויה הפנימית היא של מאבק מתמיד עם עצמנו ועם אזורי הנוחות שלנו. עבודת ה’ זו היא מלאת התגברויות וכיבוש היצר, כשאפילו הטוב נעשה מתוך הכרה בסייעתא דשמיא מופלאה שמחזיקה אותנו, ומתוך תחושה שבכל רגע נתון אנו על פי התהום. עבודת ה’ באופן השלישי היא, לכאורה, מושלמת. עבודה מלאה מודעות עצמית, שמולידה שימת לב לעשיית טוב בלבד, והתקדמות מתמדת. ואולם, דא עקא, לפעמים יכולה מודעות עצמית מופרזת להביא להתפארות ולגאווה, שאיננה מותירה מקום לה’ בתוך עולמנו.

שלושה קווים דקטנות

ה’טבעי’, ה’לא-טבעי’, וה’מודעות’, יכולים לבוא לידי ביטוי גם בזמנים פחות טובים בעבודת ה’. גם בעת קטנות וזמני נפילה יכולים אנו להתנהל בכל אחד מהאופנים הללו. כך, יכולים שלשת אלה להקביל גם לשלשת הספירות התחתונות יותר: נצח, הוד, יסוד. בקו ה’טבעי’, לפעמים נקלעים לדרך לא טובה, נופלים לייאוש, ולא עושים דבר כדי לשנות כיוון, כאילו זו גזירה לנצח. ב’לא-טבעי’, המצב מתוקן יותר, ויש הבנה של המצב הלא מתוקן, שלעת עתה לא מצליחים להיחלץ ממנו. זהו מצב בו ישנה לכל הפחות הודאה במצב הקיים. במקרה כזה, נאנחים מעומק הלב, וזועקים לעזרת ה’, כדי להיחלץ מהלא-טוב בו נתונים אנו. ואולם, המצב הירוד ביותר מבחינה רוחנית הוא חוסר מודעות יסודית לכך שישנה בעיה. במצב כזה, ישנה מלאות עצמית, המולידה תילי תילים של הצדקות והסברים ומנסים לצייר כאילו המצב מתוקן, על אף שהוא ממש איננו כזה.

בששת הדרכים הללו, נעים אנו לאורך החיים. דרכי העבודה הללו מקבילות לשש השנים שקדמו לשנת השמיטה, והם מייצגים ששה מצבים של עבודת ה’. למעשה, על מנת להגיע למצב מתוקן ומושלם של שנת השבע, עלינו לנוע בין כל המצבים, וכך לאחר התנסות ב’התגברות לא-טבעית’, ב’טבעיות זורמת’, וב’מודעות’, יכולה להיבנות מידת המלכות – ‘המודעות הטבעית’.

מודעות טבעית, לעומת מודעות עצמית, מזהה שהמקור לכל הטוב שאנו עושים הוא הנקודה האלוקית שבתוכנו. דווקא כאשר שובתים מעבודה, מפנימים אנו ש’הוא הנותן לך כוח לעשות חיל’. לא אני הוא המקור להצלחתי, אלא אתה א-להי, אשר נפחת בי נשמה טהורה.

מכח המודעות הטבעית אנו פועלים, בונים את המלכות, וחיים בהתאמה מלאה בין הפנים והחוץ שלנו. הכל מתוך מודעות לכך שה’דלק’ הזורם בעורקינו הינו אלוקי. בשנת השמיטה בארץ ישראל מגיעה לתכליתה עבודת ה’ – עבודה במודעות טבעית.

לסיום נציין, שהבסיס להסתכלות על מחזור השמיטה כעל ששה דרכים בעבודת ה’, הוא בתורה של הבעל שם טוב על שבעת קני המנורה בבית המקדש, שמייצגים אופנים שונים של עבודה. בעת הדלקת נרות החנוכה, שמקבלת את השראתה ממנורת המקדש, יכולות אנו להתבונן בנרות, ולחשוב – באילו מקני המנורה אנו אוחזות כרגע? האם מצליחות אנו דרך הנרות השונים להגיע אל הקנה המרכזי, המאוזן, שמתקן בתוכו את כל הדרכים האחרות? האם מתגלה בנו הטבע היהודי?

—

עפ”י ‘בנין הטבע היהודי’, מתוך הספר: הטבע היהודי