מטמוני ספירת העֹמר

לכל המאמרים על ספירת העומר באתר

"אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה', ודעת אלקים תמצא". מנהג ישראל, כשכותבים תאריך בימי הספירה, לכתוב בלשון מליצה: כך וכך למטמונים, כלומר, ל"מט מונים". רמז זה מזכיר רמז ידוע אחר: אמונה – א מוֹנֵה, ויש מקום לערוך יחס בין שני הרמזים הללו: א מונה פירושו שהאחד מונה את הכל. פירוש: הראיה הכמותית את המציאות, עם כל מה שנדמה כי שטחית היא, גונזת אמונה באחדות המציאות. א מונה פירושו שכל ספירה באשר היא טוענת בעצם שכל הנמצא היינו אחד ועוד אחד ועוד אחד, כלומר, הכל שווה לאחד הראשון, והכל העתקה ושכפול של אותו אחד, ובמילים אחרות: אין לך לפניך אלא אחד והעתקותיו-השתקפויותיו. טענה כזאת תיתכן, למרות כל הגיוון והשוני הנראים מתנגדים לה, רק מתוך אמונה כי אמנם האחד הוא מוצא הכל ושרוי בכל, ולפיכך כל השינויים אינם מהותיים. רק האחד הבלתי נמנה, הבלתי מתייחס ובלתי מוגדר, יכול להקנות אמינות להנחה שהכמות היא שיחזור של האחדות שוב ושוב, ושאין סוף של סופים רומז לאין סופיות שלמעלה מן המספר.

לפיכך אומרים אנו כי א מונה, כי האחד האמתי, אלופו של עולם, הוא המונה וסופר ומשוה ומצרף את הכל. יתרה מזאת, אחדותו-יחידותו זאת היא בעצם המאפשרת את התפשטות המספרים עוד ועוד, שכן, יש בקיומו של כל אחד שנמנה עדות על מקור שמסוגל לשקף ולהעתיק עצמו אל מחוץ לו, וכיוון שאין סוף לאחד הפשוט, אין גם סוף להעתקות הנובעות ממנו; וכשם שיש כאן עדות של המסוּבב על סיבתו, כך יש כאן רמז של הנביעה על מקורה: כאשר כל אחד רומז לאחד האמתי, בזה הוא מציג קיום המספיק לעצמו כביכול, וקיום שכזה אין בו בכדי להגדיר ולהגביל כי נצרכים עוד כך וכך בדיוק כדי להשלימו, שהרי אינו תלוי בהם, ולפיכך אין מצטייר שום סוף ומעצור לנביעה הזאת (לעומת נביעה איכותית, בה צפוי שאת הימין ישלים השמאל, את המעלה המטה, ואת ההתפשטות האיפוק וכו', אשר אז מצפים להופעת צלם שלם שכל חלקיו תומכים זה את זה, וממילא יש לדבר סוף).

והנה, לעומת ה-א המונה, בספירת העומר את מט הימים מונים אנו. אנו ולא האחד הנסתר, ואנו שהמספר ניצב לפנינו ועלינו לבוא בו ולעבור דרכו, ולא שהננו קודמים לו ומפיקים אותו מאתנו. כאשר מגובש לפנינו מנין מסוים, מיד מצטייר בדעתנו כי האחד לא רק הותיר רמז סתום לאחדותו הפשוטה, מין קיום המעיד על קיום ותו לא, אלא שבתוך מספריו טמונים קטעי משמעות המצטרפים לכלל משמעות רחבה יותר. אמנם עד כמה שמדובר על מה שניתן לומר לנו בפירוש – לנו המתקיימים בעלמא דפירודא – הרי שניתן להגיש לנו רק קטעים מוגבלים, וכוליה האי ואולי שנזכה להבחין מתוך השוויוניות והעקביות השוררת ביניהם במקורם האחד, אבל כיוון שאיננו רק שותפים ממושמעים בעולם הפירוד, אלא גם בעלי לב הרגיש להפכים והנע בין קצוות ואף מכיל אותם, ובעלי שכל היודע להפשיט ניגודים ולמצוא ביניהם אחדות ויחס, ונושאי צלם אלקים, ומופקדים על נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, הנה בעמדנו לפני מספר מסוים וקצוב איננו רואים בו רק קבוצה סתמית, אפשרות אחת מני אין סוף, אלא מזהים בו מבנה ומחפשים לזה משמעות.

מה שנראה בהתחלה כעובדות קשות הנצבות לפנינו (דברים או מקומות או זמנים), ולכל היותר כמספרים ה"מתאימים לעצמם" והיוצרים בינם לבין עצמם מבנים אסטתיים, הולך ונחשף כהופעתו של האחד בשיטתיות שהלב מוצא לה הד בתוכו, ואף נעזר בה כדי לתפוס את עצמו כאחד, על רקע כל הגיוון הגודש אותו. כלומר, המספרים, העובדות, המתארגנים למבנים, מסייעים לנפש לראות דרכם את האחדות לא רק במובנה הקשוח והנעלם, אלא במובנה העשיר, רב האיכויות ורב ההקשרים, וככזו הריהי כבר ברת הזדהות ומעוררת ליחס.

אלא שכמובן כל התהליך הזה לא היה קורה, ועל כל פנים לא היינו מייחסים לו משמעות של גילוי ופרשנות (אלא לכל היותר של אסוציאציה שהנפש מתעוררת ממנה במקרה), אלמלא האמונה שהאחד הקדוש והגדוש לאין סוף הוא הסופר והמונה והמציב לפנינו את המבנים המספריים. אולם כעת, כאשר נצבים לפנינו המספרים לכשעצמם, היחס אליהם הוא כאל איתות הקורא לחפש מה טמון בהם. האמונה באחד מולידה אמון כי מקרב הוא עצמו אל האדם ומְספר על עצמו בתוך המספרים, כי המספרים נועדו לגונן על הופעת הפנים הללו בתוך עולם בו כל קטע שאינו מספרי גרידא כבר חשוד לבדל עצמו ולהלחם בכל השאר המאיימים עליו בשונותם, אבל בתוכם מתלבש גיוון מבעים עצום שהשיטתיות המספרית שומרת על זיקתו לאחד, על זיקת הפנים (לשון רבים) לפנימיותם.

על כן ההרגשה כלפי המספרים היא "וכמטמונים תחפשנה". "שפוני טמוני חול". החול טומן בתוכו הפתעות למי שיחפש בו, ולא יראה בו עובדה יבשה שאין אחריה כלום (או שיש אחריה אין סופיות שמבחינת האדם מחפש המשמעות היא סתמית גרידא). חול רומז לחולין, שהרי פעולת הספירה משרה אווירת חולין, כי הכל אותו דבר בלא שמתבלטת שום קדושה, ובלא שנערכת סביבה שום היררכיה המבחינה בין דרגות שונות ואיכויות שונות, וחול כפשוטו הריהו כמות אין סופית של גרגירים זהים שאינם מצליחים להתגבש לשום מבנה משמעותי ויציב. בחול זה טמון יופי יקר ורב התנוצציות, הוא אור פני הסופר המספר.

והנה הכתוב אצלנו מבחין בין "ככסף תבקשנה" לבין "כמטמונים תחפשנה". הבקשה נשמעת יותר כדבר המתבקש, כמי שמשקיע בעסק ומצפה שההשקעה תניב תוצאות, ואילו חיפוש מטמון הריהו דימוי ליגיעה שהיא יותר מאומצת, ושהקשר בינה לבין התוצאה פחות ברור. בהתאם לכך ממשיך הפסוק ומבחין בין "אז תבין יראת ה'" לבין "ודעת אלקים תמצא". מסתבר שההבנה היא פרי הביקוש, ואילו המציאה היא פרי החיפוש. במציאה יש צליל של הפתעה, והמטמון נשמע מפתיע ובלתי צפוי הרבה יותר מן הכסף, הנשמע כהישג מוגדר. הרצון לזכות במטמון פלאים מפתיע הוא המעורר את הנכונות לחיפוש המייגע. לדרכנו נאמר שההתענינות במִספר היא בחינת חיפוש מטמון, כאשר המניע לחפש הוא האמונה. האמונה עיוורת יותר אבל גם מפנה מקום להפתעות גדולות יותר. לכן, עם כל הקושי שבחיפוש, יש לומר שנעלם בתוכו עונג עמוק (כפי שהאמונה מוגדרת בחסידות כאמונה בעונג נעלם, מאמין אני כי דוקא בחשך הזה אשר על דלתותיו אני מתדפק טמון התענוג, מושׂאם האמתי של געגועי), כאשר המציאה היא כבר בחינת עונג מורגש.

ראו לשונו של רבינו יונה על הפסוק הזה:

שתתערב לנפשו החכמה ולא יהיה עליו עסקה לטורח מרוב האהבה, כענין שנאמר "ויהיו בעיניו כימים אחדים" וגו' (בראשית כט, כ) [יושם לב כי גם דוגמא זו ענינה בספירת זמן], וכענין חופשׂ מטמונים שהוגד לו כי יש מטמון בבית הזה או בבקעה הזאת כי לא יהיה עליו לטורח חפוש המטמון, מדעתו שימצא הון רב במקום אחד ויתעשר ברגע אחד. הנה הזהיר לטרוח בחכמה כמבקש הכסף במיני מלאכות והסחורות, ולהשיג בטרחה וחפושׂה ערבות חופשׂ מטמונים, ונאמר "שש אנכי על אמרתך" (תהלים קיט, קסב), ולפי הערבות בטרחה וחפושׂה תפקחנה בה עיני השכל ותשתמר בלב האדם, כענין שנאמר "נחלתי עדותיך" וגו' (שם קיט, קיא), והנה ביאור המשל הזה ר"ל וכמטמונים תחפשנה יבאר אותו למטה, באמרו "ודעת לנפשך ינעם".

ענין זה, שהספירה היא אמונה כי הננו בתהליך חשאי נושא פרי, והריהי התמסרות אליו, והתקשרות על ידי התדפקות וציפיה וגעגוע למה שמרגישים כי שייכים אליו אבל כרגע עדיין אינו בהשג יד, הריהו רמוז בשרש טמן גופא, שרש המילה מטמון. טמן היינו מט-נ. מט ימים המונים לקראת היום החמישים, הוא פרים המקיף אותם לעת עתה מבחוץ (כמקיף קרוב וכמקיף רחוק, כמבואר בפנים), בחינת שער ה-נ, שער ה"איני יודע" שמעל מט שערי בינה.

לעניננו נוכל לדרוש: "אם תבקשנה… אז תבין". אם – אז = מט. כאן החלוקה היא לאם ימים הנחתמים בחותם היסוד שביסוד, ואז ימים נוספים הרומזים לשבעת ימי המלכות ולתחילתם במלכות שביסוד. חלוקה זו מציגה לנו את ימי הספירה כימים הערוכים בסדר של הכנה ותוצאה (כפי שקוראים בתורה באותו זמן "אם בחקתי תלכו" וכו'), כראוי לימים של התכוננות, כאשר בסדר זה התוצאה המשיחית כבר מורגשת בסוף ימי הספירה, בהם עוברים מהכנה פנימית להכנת החוץ (זהו מבנה מעורר מחשבות ביחס להיותם של ימי הספירה בימינו ימים בהם שמים לב למדינה ולתוצאות ממנה, ובהם מרבים לחשוב עד כמה נתבעת כאן אחריות ותשומת לב לכך שהקיום היהודי באופיו הוא קיום של תנאי, של "אם – אז").

לקוח מתוך צמד הספרים וכמטמונים תחפשנה, הניתנים לרכישה בחנות האתר. לכל המאמרים על ספירת העומר באתר.