מי יבנה את המקדש

מי יבנה את בית המקדש השלישי? תלוי את מי שואלים.

יש אומרים: ברור שאנחנו נבנה את המקדש. הרי זו מצוה ככל תרי"ג המצוות בתורה, ככתוב בפרשתנו "ועשו לי מקדש"[1], וכמו שפוסק הרמב"ם "מצות עשה לעשות בית לה'"[2]. כשם שבני-אדם בנו את המשכן ואת בתי המקדש הראשון והשני, כך אנו רוצים לבנות במו ידינו את הבית השלישי. נכון שבהלכה יש כמה וכמה תנאים מקדימים כדי שנוכל להגיע לבניין בית המקדש, אבל סוף כל סוף, לאחר שיתמלאו כל התנאים, זו מצוה וחובה המוטלת עלינו. ואם ישנם דברי אגדה על מקדש ניסי היורד משמים וכיוצא בזה, הרי אין להבין אותם כפשוטם.

ויש אומרים: במדרש[3] ובזוהר[4] נאמר בפירוש שהבית השלישי אינו מעשה ידי בשר-ודם אלא מעשה ידיו של הקב"ה, וזה מה שמייחד אותו ומבטיח שלא יחרב לעולם. ואין אלו רק דברי אגדה, אלא דברים שהובאו על-ידי גדולי המפרשים כהסבר לסוגייה הלכתית בגמרא[5]. מכאן שהמקדש אינו כמצוה רגילה, שבה אין סומכים על הנס, זאת כיון שבכל הנוגע למקדש העיקר אינו במעשה 'הטכני' עצמו, אלא בתכלית של השראת השכינה, ולכן הקב"ה בוחר להתערב ולהיות שותף בבניין הבית.

גשר בין השיטות

האם חייבים להכריע בין שתי השיטות? לכאורה אין צורך, שהרי בפשטות לא חייבת להיות מחלוקת למעשה: נראה שכולם מודים שמבחינת ההלכה זו אכן חובתנו, אבל יתכן שה' יחליט לעשות זאת בעצמו. כלומר, אם יתברר שמבחינה הלכתית ומעשית ניתן לבנות את המקדש, יסכימו כולם שמצוה לעשות כך, ויודו שה' הפקיד את המשימה בידינו. מאידך, אם באמת יבנה המקדש בדרך ניסית כלשהי, אזי יתברר שה' החליט "לקחת את הענינים בידים" ואנו מצידנו לא נתנגד (כנראה ה' ראה שלא כדאי לחכות לנו)…

ובכל זאת, נוסחת הגישור בין השיטות אינה מספקת. גם אם אין כאן מחלוקת הלכתית, עדיין נותרת השאלה הגדולה מהו הציור הרצוי של המקדש שאנו מצפים לו. הציפיה לבניין המקדש עוברת כחוט-השני בכל חיינו, כמו שמתבטא במיוחד בסדור התפילה, אך לאיזה מקדש אנו מצפים? יתירה מזו, המקדש אינו עוד פרט אחד, אלא נקודת-שיא בתיאור הגאולה השלמה – כמו שמתאר הרמב"ם את תהליך התגלותו של מלך המשיח שבונה לבסוף את המקדש[6] – וממילא השאלה היא איך אנו מתארים את הגאולה בכלל.

איזו גאולה אנו רוצים לראות – כזו שבה אנו מתעוררים מלמטה לבנות את המקדש, או כזו שיש בה גילוי אלוקי ניסי מלמעלה? נראה שבכל צד יש מעלה מיוחדת, אך יש גם חסרון מסוים.

בניין אנושי

כמה נפלא לחשוב שאנו בונים את המקדש! מצליחים להתעלות מעל כל חילוקי הדעות ולהתאחד סביב מקדש אחד לכולם, מתוך חדות יצירה והתרוממות רוח. כמו התגייסות בני ישראל לבניין המשכן, כל אחד מביא תרומה בנדבת לבו, האמנים בונים, והכל בהדרכתו של משה רבינו הרועה הנאמן. או כמו בזמן דוד המלך, "וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה'"[7], ובבנין הבית השני "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה'… וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה'"[8].

ובכל זאת מנקר הספק: הרי כבני-אדם אנחנו מוגבלים בעצם, וכל יצירה שלנו היא בת-חלוף, ואיך תוכל להיות השראת שכינתו של ה', האין-סופי והבלתי מוגבל, בתוך מעשה ידינו? ומניין הבטחון שמה שאנו עושים בעשר אצבעותינו הוא באמת רצון ה'? ובכלל, בסרט הזה כבר היינו, ואנו יודעים היטב מה עלה בסופם של הבית הראשון והבית השני, ומה ההבדל המהותי בין מה שהיה למה שיהיה? (והרי איננו רוצים רק שחזור ארכיאולוגי של העבר, כמו שלא עולה על הדעת לזרוק את כל השגי המדע והטכנולוגיה ולחזור לימי הבינים).

בניין בידי שמים

ננסה, אם כן, את הדרך השניה. אכן, אם בית המקדש מופיע כהתגלות אלוקית ברורה, כל הספקות יעלמו והכל יהיה ברור כשמש, כמו שהנסים ביציאת מצרים הניסו את כל צללי הספק והביאו את אור האמונה הודאית. איננו יודעים כיצד בדיוק יבנה המקדש כשהוא "עשוי מאליו בידי שמים" (כלשון המדרש), אבל נקל להבין שבאופן כזה השראת השכינה אינה כבולה בגבולות האנושיים שלנו, ה' בוחר להופיע איך שהוא רוצה ואנו עומדים משתאים ובטלים-במציאות נוכח הגילוי האלוקי, כמו בתיאור ירידת האש במשכן ובמקדש.

אלא שהמעלה היא גם החסרון. כי אם הכל כל-כך אלוקי ונשגב, מתעורר הקושי מה אנחנו עושים כאן. הרי הקב"ה לא צריך לבנות בית בעצמו בשביל עצמו. המטרה היא השראת השכינה בתוכנו-אנו, כמו שמפרשים בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד מישראל"[9]. אבל אם אנחנו רק צופים במחזה נשגב, האם באמת השתנה משהו בקרבנו, או שרק אור גדול מאיר על נפשנו מבחוץ מבלי שהנפש עצמה תהיה שותפה בתהליך הזה? וממילא נשאלת השאלה, מה יקרה כשנתרגל לאור הגדול וכבר לא נראה בו חידוש, שמא ניפול מאותה הדרגה הגבוהה? ממש כמו שבני ישראל נפלו לחטא העגל לאחר האורות של מעמד הר סיני.

ואולי קיימת דרך שלישית, הכוללת וממזגת באמת את שתי האפשרויות?

שלשה סוגי תודעה

אכן, יש דרך שלישית. אך כדי להגיע אליה נפתח חלון לכל מערכת-היחסים שלנו עם הקב"ה.

אחד הכללים הגדולים בקבלה ובחסידות אומר שכל תהליך התפתחות עובר שלשה שלבים עיקריים: עִבּוּר, יניקה, מוחין. כך גם תפיסת העולם שלנו את העולם הסובב, את האחר שמולנו, וגם את הקב"ה – מופיעה בשלש תבניות ראשיות, שלשה סוגים של תודעה.

העוּבָּר בבטן אמו אינו מכיר כל ישות אחרת שאפשר לנהל איתה מערכת יחסים. העולם שלו הוא הכל, ממש "אין עוד מלבדו", והוא יציב ונינוח לגמרי, ללא שינויים והתרחשויות. גם כאנשים מבוגרים, אפשר לחיות בתודעה כזו ביחס אל ה': העולם הזה הוא קרקע יציבה ובטוחה, בתוך הרחם של אמא-טבע, והכל פועל לפי חוקי הטבע והמדע. והיכן ה' נמצא? באפשרות הגרועה, מדחיקים לגמרי את קיומו, או מתייחסים אליו כ"כוח עליון" מרוחק שאין שום מגע איתו (כמו אב רחוק שאינו יכול להתערב במה שקורה בתוך הרחם). אך גם אצל אנשי אמונה יכולה להיות תודעה מעין זו, כאשר תופסים את היציבות של העולם הטבעי וחוקיו כעיקר הגדול, ואת הופעת ה' והנס כמשהו חריג שמגיע רק בלית-ברירה.

התודעה של היניקה הינה הפוכה. הושלכתי מהרחם לתוך העולם המאיים שבו אני לא לבד, ובו נרקמות מערכות יחסים בין אני ואתה. מערכת היחסים הזו מולידה המון רגשות, הן של אהבה ומשיכה והן של דחיה ושנאה. אצל האדם המבוגר, התודעה של היניקה מתבטאת בכך שלא מחפשים את הקרקע הנוחה והיציבה, הנראית משעממת ותפלה, אלא את השינוי, החידוש והגעגוע למשהו אחר. לאדם כזה מתאים להיות אמן בעל נפש סוערת, כזה שבוחל בשגרה ונמשך ליחודי והחד-פעמי (לעומת הטיפוס הקודם שמתאים לו להיות מדען קר-רוח). וביחס אל ה', התודעה הזו היא של תלות והזדקקות ודו-שיח מתמיד, מחפשת את ההתגלות מבעד למסך, את הופעת הנסי והנשגב, ולפחות את הרמזים שה' מפזר על דרכנו בהשגחתו הפרטית. הנס הוא העיקר והטבע הוא רק הבמה.

אך מעל היניקה נמצאת התודעה של המוחין, היא התודעה הבוגרת והבשלה של הגדלוּת. במצב של היניקה הורגשה המון תלות בשני, כמו היונק הצמוד לשדי-אמו, זהו מצב של קטנוּת שבו צריך תמיכה מתמדת. אבל האדם הבוגר עומד על שתי רגליו ומנהל את חייו בעצמו. אם הוא אינו טפש, הוא יודע היטב שיש סביבו עוד אנשים, אבל הוא מנהל איתם מערכת יחסים בריאה שבה אני אני ואתה אתה ובכל זאת אנו יכולים להזדהות זה עם זה ולשקף זה את זה. ביחס אל ההורים: היונק אינו יכול לעזוב את הבית, כי ללא הקשר הישיר הוא אבוד. אבל לבוגר יש בטחון בעצמו, והוא גם יודע שבכל אשר ילך ההורים נמצאים איתו! כך גם ביחס אל ה': במצב של היניקה הרגשתי את הקיום שלי כנפרד מה', ולכן הייתי חייב "הנשמה מלאכותית", התגלות אלוקית גלויה שתעניק לי חיים. אבל כעת אני מבין שה' ברא אותי עם התודעה הנפרדת שלי ודוקא דרכה אני יכול לגלות אותו, כי באמת כל מה שאני עושה הוא מכוחו, שהרי הנשמה שלי היא ניצוץ אחד ממנו, "חלק אלוה ממעל ממש"[10].

מעשה הצדיקים

נחזור כעת לבניין בית המקדש. עד עתה ראינו שתי דרכים נפרדות, או שאנו בונים את המקדש או שה' בונה אותו. אך הגמרא משדכת בין האפשרויות בצורה מפתיעה[11]:

דרש בר קפרא, גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים"[12], ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך".

כלומר, בשירת הים נאמר "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ הוי' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ"[13], "יָדֶיךָ" בלשון רבים, שתי ידים – ואילו בבריאת שמים וארץ נאמר "ידי… ימיני", יד אחת בלבד, ומכאן שמעשה ידיהם של צדיקים, דהיינו בית המקדש, גדול וחשוב יותר ממעשה ה'. אך כיצד אומרת הגמרא שהמקדש הוא מעשה הצדיקים בעוד שבפסוק שמובא לראיה כתוב בפירוש שידי ה' מכוננות את המקדש?

אלא שהגמרא מבינה שהמקדש הוא בו זמנית מעשה ידי ה' ומעשה ידי הצדיקים! הצדיקים בונים את המקדש במו ידיהם, ומעשה זה עצמו נחשב כאילו הקב"ה בונה את המקדש, "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" על-ידי הצדיקים.

ההסבר לכך טמון ברמת התודעה, כפי שהוסבר קודם:

בתודעה של העיבור, יש "הפרדת רשויות" מוחלטת, המעשה שלי לחוד ומעשה שמים לחוד, "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"[14]. ואם כבר מקדש, זה יהיה מעשה שלנו, ומה פתאום שבעולמנו הריאלי תהיה התערבות 'גסה' של הנס? בגישה הזו אמנם הרווחנו את הפעילות האנושית, אבל נותרנו בתוך הגבולות שלנו, כזית מח ורביעית דם וקצת שכל.

בתודעה של היניקה, אני פונה אל ה' ומחכה להתייחסות שלו שבלעדיה אני עזוב ואבוד, אך עדיין  אי אפשר "לרקוד על כל החתונות", או שאני עושה או שה' עושה. בתפיסת העולם הזו, נצפה להופעה נסית בבניין המקדש, משהו שיפרוץ את גדרי הטבע ויכריז על הנוכחות של ה' והשראת השכינה. אמנם פינינו מקום לה' עצמו שיבוא לשכון בתוכנו, מבלי להתחשב בגבול האנושי, אבל עדיין לא הגענו לשלמות, כי אנו-עצמנו נותרים כאילו מבחוץ.

אבל בתודעה של המוחין, אני נצב כאדם עצמאי ובכל זאת כל-כולי בטל לרצון ה' ומייצג אותו, "ידא אריכתא [יד ארוכה]" שלו. כך רשות ה' ורשות האדם מתאחדות – האדם פועל ועושה בכוחו הוא, אבל בהיותו "עבד ה'" כל מעשיו נחשבים כמעשה ה'. הצדיקים האמיתיים הם אלו שחיים בתודעה כזו בשלמות, כמו משה רבינו שהקים את המשכן, כמו דוד המלך אשר השתוקק לבנות את המקדש, וכמו המלך המשיח (מזרע דוד) שעליו מוטל לבנות את הבית השלישי. אך "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים"[15], ולכן כולם יחד יוכלו לעסוק בבנין המקדש, ובכל זאת הוא יהיה מעשה ה' עצמו, והשראת השכינה תחדור לא רק במקום הגשמי אלא גם, ובעיקר, בנפשות שלנו, כי מעשה ידי הצדיקים הוא הוא מעשה ידי ה'.

לפי המאמר "מי יבנה את הבית השלישי", מלכות ישראל ג'