מלך חדש

כבילת החידוש

לאחר ‘פרשית סיכום’ לסוף חומש בראשית[ב], נפתחת ‘עלילת’ חומש שמות – “ויקם מלך חדש על מצרים…”[ג]. במפתיע, כאן מופיעה לראשונה בתורה המלה “חדש”, אחרי שנעדרה מכל ספר בראשית רווי החידושים (הבריאה החדשה, היהודי הראשון-החדש וכו’)[ד]. כנראה, כאשר כל המציאות חדשה לא תתכן חוית חדוש – אין רקע ישן שהחידוש יתבלט על גביו. רק אחר עיצוב המציאות בספר בראשית וההתקבעות-התישנות של טבע העולם בא ספר שמות ופותח בחידושיו, בעלילה מפתיעה המתחוללת בעולם הישן ומשנה את סדריו.

ניסוח נוסף לדברים ימחיש את מהותו וחדושו של חומש שמות: בכל חומש בראשית, כשהמציאות רק מתעצבת ומתבררת, עדיין לא מורגש כל כך כי הטבע ‘מטביע’ את האלקות וכי חוקי מעשה בראשית מגבילים ומעיקים על הנפש. לעומת זאת, חומש שמות פותח בשעבוד וכל ענינו הוא מהלך יציאת מצרים – מורגש שיש מיצרים מהם צריך עם ישראל לבקוע, הטבע ה’ישן’ מתברר כמיצר מעיק ומחניק, ותהליך יצירת ישראל כעם חדש תלוי ביציאה מהמיצרים (היהודים שבחומש בראשית לא היו בגדר חדוש שחרג מהטבע – הם יחידים שהגיעו לפיסגת הטבע האנושי, אך טרם נוצר עם אחר ושונה, בעל טבע מוּלד חדש). מהות חומש שמות היא יציאה ממיצרי הישן ולידת החדש.

לפי זה, ניתן אף לפרש את מהות השעבוד תחת ה”מלך חדש” כמצב בו עצם ענין החידוש משועבד תחת המלך הזר – כשיצירתיות האדם והעם כבולה במיצר: פרעה מפריע לעבודת ה’ של האדם על ידי כבילת חידושיו והתפתחותו.

“אשר לא ידע את יוסף”

שעבוד החידוש אינו רק בעבדות המוטלת על ישראל, הגורמת “קוצר רוח” שלא מאפשר יצירתיות (ובלשון פרעה: “תכבד העבֹדה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר”[ה]). כשהמלך הרשע הוא “מלך חדש”, כשהוא מתיימר להיות חדשן ויצירתי, הוא גורם לשלומי אמוני ישראל רתיעה ממושג החידוש – “מלך חדש” ‘גונב’ את מושג החידוש, ויוצר הפרדה מדומה בינו לבין עבודת ה’ (עד שנדמה ש”חדש אסור מן התורה”[ו]). ממילא, עבודת ה’ נהפכת לשעבוד המונע את תכלית עבודת ישראל – חשיפת החידוש שבטבעם העצמי.

הפרדה זו היא-היא ה’חידוש’ של ה”מלך חדש” שקם לשעבד את ישראל – חידושו של פרעה כ”מלך חדש אשר לא ידע את יוסף”. בלשון הקבלה זהו ‘חידוש מפתיע’ – ספירת המלכות (“מלך חדש”) מתנתקת מספירת היסוד (יוסף) ומתימרת לתפקד במציאות ללא השפעת ה”צדיק יסוד עולם”[ז] שמעליה. ניתוק המלכות – כל ממד התפקוד במציאות – מהיסוד, הוא ניתוק החידוש (השייך לעוסקים בעולם המשתנה והמתחדש) מתורת הצדיק. כשמושג החידוש נתפס כמחדש (דווקא) במנותק מהצדיק מה’ וממסורת העבר הוא מרתיע את עובדי ה’ וגורם לאיבון עבודת ה’ – לשעבוד החידוש האמיתי, שנובע דווקא מהפריית הצדיק את המציאות (שהרי חידוש אמיתי נולד רק מיחוד בין שנים, וכדלקמן).

“מלך חדש”

מעבר לפירוש ש”מלך חדש” נוטל לעצמו את כח החידוש ומשעבד את חידושם של ישראל, יש כאן גם לימוד במהות המושג חידוש: כשרוצים ללמוד על משמעותה של מלה יש לעיין – מעבר לניתוח הדקדוקי שלה – גם בהופעתה הראשונה בתורה. ההקשר של הופעת מלה בפעם הראשונה בתורה אינו מקרי, הוא מלמד על המהות והמשמעות העיקרית של המלה (הנלוות לה גם בהקשרים אחרים). לכן, העובדה שהמלה “חדש” מופיעה לראשונה בביטוי “מלך חדש” מלמדת שעצם המושג חידוש קשור הדוקות למלך – שעיקר החידוש שיכול להתחולל בעולם (ולו אנו מצפים) הוא חידוש מלכות.

סמך מופלא לקשר המושג חידוש בתנ”ך דווקא למלכות יש בהופעה הראשונה שלו כפועל: שרש חדש כפועל מופיע רק בנ”ך (ולא בתורה), וההופעה הראשונה שלו היא בכינון (הממשי) של המלכות הראשונה בעם ישראל, מלכות שאול – “לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה”[ח]! גם ארבעת המושגים עליהם נאמר “חדש” בכל התורה – מלך, בית[ט], מנחה[י], אשה[יא] – משמשים בקבלה ככינויים מובהקים לספירת המלכות.

חדוש אמיתי – מ”העלם שאינו במציאות”

מהו החידוש העצמי שבמלכות, עד שכל מושג החידוש נקשר דווקא בה? טרם ההתבוננות בכך ביחס למלכות המקווה במציאות, יש להעמיק בשרש הדברים בנוגע לספירת המלכות העליונה ובנוגע לגילויה בנפש האדם:

 כל דבר חדש מופיע מתוך מקור נעלם, אך בחסידות מובחנת רמת ההעלם ממנה הופיע הדבר[יב]: יש חידוש שמופיע מ”העלם שישנו במציאות” – הדבר עצמו התקיים באופן סמוי בשרש, והחידוש הוא רק הופעתו הגלויה במציאות; ויש חידוש שמופיע מ”העלם שאינו במציאות” – בשרש הנעלם לא היה קיום למה שהתגלה, ולכן הגילוי הוא חידוש אמתי (גם ביחס לשרש ממנו הופיע)[יג]. כך, כל הספירות מופיעות מ”העלם שישנו במציאות” – כל הספירות הן גילויים ממוקדים ומצומצמים של כחות והארות שנכללו באור האין סופי ממנו הופיעו, ונדרש רק גילויין כלפי חוץ. לעומת זאת, ספירת המלכות היתה ב”העלם שאינו במציאות” – מכיוון שמהות המלכות הוא כח הגילוי כלפי חוץ, הרי שלא היה קיום לספירת המלכות באור הפנימי, וגילויה הוא חידוש אמיתי ביחס למקורה.

תופעה זו ניתנת להסבר ביחס לכחות הנפש: כל כחות הנפש הפנימיים קיימים בהעלם בעצם הנפש, ויש רק לגלותם. לעומת זאת, כח המלכות מתייחס רק לזולת (שהרי “אין מלך בלא עם”[יד]) וממילא אינו קיים בעצם הנפש, וגילויו הוא חידוש ממשי. ובניסוח שונה (בנוגע להארת העל-מודע של הנפש): שרש כל כחות הנפש הוא ברמת העל-מודע שהאדם חש בה, כח התענוג המוחש לאדם ומכוון את התפשטות כחותיו (המממשים ומלבישים את אור התענוג). אך שרש המלכות הוא ב”רישא דלא אתידע” – ברמת על-מודע שהאדם לא יודע כלל (ובטויה באמונה בנעלם, במה שלא קיים כלל במציאות הנחווית). לפני שאדם – ובפרט מלך אמתי, מלך המשיח – מגיע לממש את מלכותו אין הוא מודע כלל לכח המלכות הקיים בו, והפיכתו למלך היא התגלות “מלך חדש”.

חדוש המלכות – התקדמות אל מעבר למציאות

ממד החידוש המוחלט שבמלכות הוא סיבת הציפיה למימוש מצות העמדת מלך והקמת מלכות ישראל: שיטת שלטון שאינה מלכות היא ארגון של כחות העם, ודרך ‘להסתדר’ במציאות הקיימת באופן הפחות רע. הנחת העבודה של שלטון כזה לגבי המציאות היא ש’זה מה יש’, וגם אין אדם שיצא מהמסגרת המוכרת, שיתנשא מעל העם בחזון שלא התקיים עד כה. מלך הוא הדמות ההפוכה לקו זה – הרצון במלך נובע מאמונה שהמציאות העצובה אינה כורח, ויש מי שמסוגל להעמיד חזון המתנשא מראית המציאות של העם. המלך נועד להוליך את העם לקראת יעדים חדשים – לממש חידוש ושינוי אמיתי במציאות, ולא רק להסתדר בתוכה באופן נח יותר. חידוש כזה לא יכול לעמוד בניתוק מ”יוסף” – מה’, מהצדיק וממורשת העבר (ה’לא מציאותית’) של ישראל – חידוש אמיתי לא יכול לנבוע ממציאות מנותקת, סגורה בתוך עצמה, אלא רק ממקור עליון שמחוץ לה. החידוש נולד מיחוד בין שנים – בין העבר, שכל תחזיותיו מחווירות מול החידוש האמיתי של המלכות בפועל, במציאות[טו], ובין המציאות שלא מסוגלת להוליד חידוש אמיתי בלי הפריה ממה שנמצא מחוץ לה ומעליה.