מלכי מדין

וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב[א].

מפרש רש”י: חמשת מלכי מדין – וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב? למה הוזקק לומר חמשת? אלא ללמדך ששוו כולם בעצה [העצה הרעה להפקיר את בנותיהם לזנות, שבעקבותיה היתה המגפה בישראל] והושוו כולם בפורענות.

אמנם כל אחד מהמלכים הוא ‘סיפור’ בפני עצמו (כמו צור השלישי, אביה של כזבי[ב]), אך יש השוואה של כל “חמשת מלכי מדין”, כולם שוים בעצה רעה וכולם שוים בפורענות. בהמשך לדברי רש”י, נתבונן בחמשת מלכי מדין, לפי ההדגשה של שמותיהם ומניינם, “חמשת מלכי מדין”.

מבואר[ג] שמדיָן הוא ה”לעֻמת זה” של משה רבינו. משה הוא החכמה של הקדושה, שבפנימיותה הבטול לאלקות, אין, “והחכמה מאין תמצא”[ד] (והוא סוד “אַיִן מזל לישראל”[ה]). ואילו מדין הוא מלשון מדון-מריבה, המגיע מישות מופרזת (כשאדם לא ‘סובל’ את הזולת), תחושת ‘אני’ שלילית, “אני ואפסי עוד”. לכן הנקמה במדין היא הפעולה-המלחמה האחרונה, החותמת את חיי משה רבינו בעולם הזה. מה שהצדיק עושה בסוף חייו הוא מעין סיכום של כל חייו, וכך תמצית וסיכום חיי משה רבינו מתבטאת, בשיא הפסגה, כשהוא לוחם ומנצח את מדין וחמשת מלכי מדין.

לפי זה נאמר ש”חמשת מלכי מדין” (שמספרם מודגש) הם ה”לעומת-זה” של חמשה חומשי תורה, “זכרו תורת משה עבדי”[ו], “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב”[ז]. והרמז בפתיחת הפסוק: ואת מלכי מדין = תורה[ח]. כמו שחמשת המלכים הושוו למרות השוני ביניהם, כך בקדושה: יש ענין מיוחד בכל חומש, דרגה בנפש אליה מקביל כל חומש, ותהליך שלם בסדר החומשים[ט], ואף על פי כן “כולם שוים לטובה”, “אין טוב אלא תורה” (כמו שמדגיש הרמב”ם[י] שאין הבדל בקדושת תבות ואותיות התורה בין “ואחות לוטן תמנע” [בחומש בראשית] ל”שמע ישראל וגו'” [בחומש דברים]).

הקבלת המלכים לחומשים

נתבונן בשמות המלכים ובתהליך שהם מסמנים בהקבלה לחמשה חומשי תורה:

המלך הראשון, אוי, הוא מלשון תאוה. זו תאוה רעה, ולכן אוִי אותיות אוֹי. כאמור, קליפת מדין היא הישות, ומבואר בחסידות שכללות היצר הרע, כל הרע בעולם, הוא הישות. הישות מתבטאת בתאוה רעה, אוִי, ומי שמשיג את התאוה שלו הוא במצב של “אוֹי ואבוי”. מכל מקום, התאוה בשורש היא ‘למעלה מטעם ודעת’, עוד לפני השכל הראציונאלי. לכן אוי מקביל לספר בראשית, שבו “נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים”[יא] ולשם כך ברא את העולם. וברמז: אוי = טוב, בריאת העולם שבה נאמר “כי טוב”[יב], ורמוז בפסוק הראשון “את השמים ואת הארץ” ר”ת שם אהוה = טוב.

המלך הבא הוא רקם. אחרי התאוה הראשונית, מגיע התכנון בשכל, איך להשיג ולהפיק את הרצון-התאוה, לרקום תכנית. כך בספר שמות ‘נרקמת’ בפועל התכנית, ובפרט במעשה המשכן (שבו מתקיים “דירה בתחתונים”) שם נאמר (לראשונה בתורה) “מעשה רֹקם”[יג]. רקם = שם, שייך לחומש שמות.

המלך השלישי הוא צור שפירושו דבר חזק ואיתן, קשיות ונחישות, כמו “צור החלמיש”[יד]. לאחר התכנית (רקם) באה הנחישות ‘ללכת על זה’. בסטרא אחרא, הנחישות מביאה לידי צער וצרה, אבל הנחישות של הקדושה היא מדת הכהן (משבט לוי “האֹמר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'”[טו], שבטו של משה רבינו, עיקר הצור של הקדושה), ועל כן צור הוא כנגד ספר ויקרא, תורת כהנים (הפותחת ב”ויקרא אל משה”). ועוד, את כזבי בת צור הרג פינחס שבמעשה זה זכה ל”ברית כהנת עולם”.  וכן צור לשון צורה, צורת-דמות הכהן (צור ועוד ויקרא = 613).

שמו של המלך הרביעי חוּר, דומה לחוֹר. לאחר התאוה, התכנית והנחישות, צריך למצוא את החוֹר, נקודת התורפה, דרכו ניתן להיכנס ולכבוש את ‘שטח האויב’ (כמתואר בכמה מקומות בתנ”ך[טז]) – זהו החוש המיוחד של המלך חוּר, שבקליפה יודע איך להשיג את התאוה. חור מקביל לספר במדבר, בו התגלו כל נקודות התורפה של עם ישראל, והחורים הם ב”מדבר העמים” בו הלכו בני ישראל ובו אירעו הפורענויות בחרון אף (לשון חור).

המלך החמישי, רבע, הוא כאשר מגשימים בפועל את התאוה. רבע ששיך לתשמיש-זיווג (רביעה), ובקדושה היינו “ומספר את רֹבע ישראל”[יז] (דברי בלעם הרשע הכתוב כאן עם חמשת מלכי מדין). עיקר התאוה הוא עריות, וכך רבע הוא תכלית העצה הרעה של מלכי מדין, עצם הזנות שבאה בסוף. בקדושת חמשה חומשי תורה, הזיווג נעשה בסוף, בדברי משה האחרונים לעם ישראל, בחומש דברים (סוד “ראוה מדברת עם אחד בשוק”[יח], שפירושו מתיחדת[יט])[כ].

אכן, מכח חמשה חומשי תורה, “תורת משה”, אנו מתגברים על חמשת מלכי מדין, מנצחים ושוללים אותם, והופכים את שמותיהם לטובה[כא].