מ”עבד עברי” למשיח

פרשתנו פותחת בדיני עבד עברי ואמה עבריה, ובפרט בדיני שחרורם. בפנימיות, כל עבודת העבד היא עיבוד ושינוי עצמו – זיכוך ועידון גסותו – וכשהוא זוכה לכך הוא משתחרר. הדברים אמורים גם ביחס לעבודת ה’ של כל אדם – עיקר מגמתה הפנימית של עבודת ה’ הוא עידון עצמי[ב], עד לשחרור האדם מהיחס העבדותי והכפוי בעבודת ה’ והגעה ליחס טבעי ורצוני יותר לה’.

בפשטות, הצורך בכפית ועבדות נובע מכך שיש לאדם יצר הרע, מדות רעות שעליו לכפות ולפעול בניגוד להן. אם כן, שש שנות העבדות הן תקופה של עבודת המדות ומלחמת היצר. אכן, לפי הקבלה[ג] מקבילות שש השנים ל-ו מדות הלב אותן יש לתקן – חסד (אהבה), גבורה (יראה), תפארת (רחמים), נצח (בטחון), הוד (תמימות), יסוד (אמת) – ו’זירת’ תיקון המדות היא עולם היצירה (שכנגד ה-ו שבשם הוי’ ב”ה), עולם היצרים בו נאבק היצר הטוב ביצר הרע.

השחרור ממאבק היצר הוא הגעה לזרימה טבעית ורצונית עם המצוות – מצב בו היצר אינו מתנגד לקיום המצוות אלא מעונין בו ומדות האדם תומכות בטוב – מצב משיחי של זרימה טבעית, של ‘טבע יהודי’ החפץ בקיום התורה והמצוות. טבע יהודי זה מתגלה בשנה השביעית, בה יוצא העבד “לחפשי חנם”, המקבילה לספירת המלכות, שבהיותה מחיה את עצם המציאות מבטאת את הטבעיות הזורמת. המלכות-הטבעיות המתוקנת היא הטבע היהודי המשיחי – המודעות הטבעית – בו זורם האדם עם המצוות[ד].

השאיפה למצב המשיחי מרומזת יפה בפסוק: עבד עברי בגימטריא משיח (358), ובסיום מאבק המדות יוצא אותו משיח-בכח “לחפשי חנם” – “חפשי חנם” בגימטריא מלכות, רמז לזרימה היהודית הטבעית שבספירת המלכות.

“תקנה עבד עברי”

כיצד זוכה עבד, השקוע בעולם היצרים, להתעדן ואף להשתחרר ממלחמת היצר? בחסידות[ה] מוסבר שהצו “כי תקנה [בלשון יחיד, האמורה למי שנצטווה ‘אשר תשים לפניהם’] עבד עברי” מכוון למשה רבינו עצמו – על משה מוטל לקנות ולתקן את העבד. עבדות ושעבוד ליצר נובעים מעניות בדעת – העבד אינו מושל ביצרו משום שהוא חי בתחום היצרים והמדות וכפוף להם, ואין בו די כחות שכליים כדי לשנות ולעבד את מדותיו. משה, המסמל את כח הדעת[ו], הוא הממשיך מוחין לעני בדעת ומשחרר אותו מקיום בתחום המדות בלבד. משה מעניק לעבד אפשרות לעסוק כדבעי בעבודת ההתבוננות, שבנוסף לכפית היצר מאפשרת להפוך אותו – להעביר את המדות מהאהבות הטבעיות הרעות לאהבה לה’, תורתו ומצוותיו.

התלבשות כח משה – כח תקיעת הדעת בהתבוננות האלקית, עד שתפעל גם על המדות – בעבד (העני) יוצרת את המשיח האמתי: המשיח מכונה בן-דוד ותכונותיו תואמות את תכונות דוד מלך ישראל, ועם זאת נאמר כי משה “הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון”[ז], המשיח-מנהיג שבדור הוא “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא”[ח], והמשיח אף עתיד להקרא “רעיא מהימנא” כמשה רבינו[ט]. מוסבר[י] שאכן המשיח הוא שילוב של משה ודוד. בהיותו צאצא ישיר של דוד המלך, גופו-טבעו הבסיסי הוא כשל דוד, החווה באופן עמוק את שפלות המציאות התחתונה, הנזקקת לאור ה’ המרוחק ממנה, אך באותו גוף מתלבשת נשמת משה רבינו, מעדנת את חווית המציאות ומגלה בו את המהות האלקית שהאירה במשה (בתודעה אלקית עליונה, ולא בתודעה הקוראת לה’ מלמטה).

‘גוף’ דוד הוא תודעת שפלות ועבדות – חווית שעבוד למלחמת היצר עד להכרה ש”אם אין הקב”ה עוזרו [לאדם במלחמת היצר] אין יכול לו”[יא] – ובן דוד חש כעבד “עני בדעת” (והרמז: עבד ר”ת עני בן דוד), ועל משה ה”עשיר בדעת” להתלבש בו, לתקנו ולזככו בחכמה אלקית, עד שיצא כמשיח “לחפשי חנם” – למלכות – וינחיל את טבע המלכות המתוקנת לכל ישראל.

עבד – עברי

השלב הראשון בתיקון התודעה שמנחיל משה לעבד הוא הכרת-עצמו כ’עברי’ (כדיוק חז”ל[יב] ש”עבד עברי” אינו עבד של עברי אלא עבד שתוארו העצמי הוא עברי).

לפי הקבלה[יג], האות ד מורכבת מ-ר ומ-י העומדת מאחוריה, והמעבר מ”עבד” ל”עברי” הוא ‘פירוק’ ה-ד ל-ר ו-י. האותיות דלת וריש רומזות לשני סוגי עני – דל ורש. על הרש נאמר “ולרש אין כל”[יד] ובפשטות הוא עני מדל (שיש לו עוד מאומה), אך מבואר[טו] שחוסר “כל” הוא חסרון רוחני – לרש, ל-ר, חסרה ה-י (שבאחורי ה-ד), נקודת הבטול והכרת התודה של הדל למי שגומל עמו חסד. אמנם, “עבד” ההופך ל”עברי” – הופך מדל לרש – נעשה רש חיובי. שהרי אינו מאבד את י הבטול והכרת התודה, אלא מעצים אותה מנקודה לאות שלמה ועצמאית, ואף מעביר אותה מאחוריו – מאחורי תודעתו – לעמוד לפניו לזכרון בכל עת. אז המעבר לתודעת רש מעמיק את הכרתו במצבו ואת הכרת הטובה למה שהוא מקבל בכל זאת – הוא חש שבאמת אין לו כל, שאין הוא דל בלבד אלא רש ממש. זהו שינוי שמחולל משה רבינו, המכונה בעצמו רש בעוצם בטולו וענוותנותו[טז], ועמו הוא מעניק לעבד את ה-י – סמל החכמה האלקית, הבטול והעדינות.

אם כן, תודעת ה”עבד עברי” היא כפולה – מחד תודעה עמוקה לשפלותו (ר) ומאידך חויה עזה של אור וחכמה אלקית להם הוא זוכה מלמעלה (י). צדי התודעה מתמצים בשלשה שלבים – המכוונים כנגד שלבי התיקון הכנעה-הבדלה-המתקה – הרמוזים בשלש משמעויות הכינוי “עברי”:

ראשית מכיר העבד בכך שהוא עברי – שהוא עברין בטבעו (דבר המודגש בעבד שנמכר בגנבתו) – והדבר מחדיר בו שפלות והכנעה (ר). אחר כך מתבונן העבד בהיותו עובר ובטל מהעולם, ומקיים בעצמו בכל יום “שוב יום אחד לפני מיתתך”[יז] – תשובה הפועלת בו הבדלה והסתלקות משיקועו בעניני העולם (ר) וחיפוש אור נצחי שיאיר בו (י). כשהוא זוכה לאור האלקי (י) הוא חוזר לשרשו ב”עבר [האלקי של] הנהר”[יח], והופך למעבר דרכו מאיר אור ה’ למציאות וממתיקה.

דרגות עידון וזיכוך בתפלה

כדי לדייק יותר בתהליך הזיכוך עד להגעת העבד למצב המשיחי יש להתבונן גם באמה העבריה הסמוכה לו. בזהר נאמר שנשמה שבבחינת אמה עבריה גבוהה מנשמת עבד עברי, ונלמד שנשמות עבד-כנעני עבד-עברי ואמה-עבריה מכוונים כנגד העולמות עשיה-יצירה-בריאה[יט]. שיא העליה – המעבר לאצילות, עולם הבטול והעדינות המושלמים – הוא יעוד האמה העבריה לאדונה, מעבר הנשמה מעבדות לה’ לנשואין לו.

בחסידות מבואר שאין זו חלוקה קטגורית לסוגי נשמות, אלא שלבי עבודת ה’ שכל אדם יכול וצריך לעבור כל יום – בהתקדמות לעידון מלא צריך עובד ה’ בבחינת עבד-עברי להגיע לעבודת אמה-עבריה ואז להתייעד לה’ (בעוד שחרור העבד הוא רק יחסי, שחרור ממאבק המדות, אך לא עידון מלא הנדרש לנשואין לה’).

שלבי העידון הם חלקי התפלה השונים (שכנגד עולמות אבי”ע):

באמירת הקרבנות חש האדם כעבד-כנעני – מצדו “בהפקירא ניחא ליה”[כ] ועבודתו כפויה לגמרי. אין בו שום גילוי מוחין או מדות של הנפש האלקית, המזדהה בטבעה עם עבודת ה’, ורק הארה מקיפה ממנה מסיעת לאדם בכפית עצמו לעבודה.

לעומת זאת, ההתבוננות בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע וברכותיה מביאה לשינוי פנימי ‘משכנע’, ההופך את מדות הנפש הבהמית בכח הארת הנפש האלקית. שתי רמות ההתבוננות הן עבודת עבד-עברי ואמה-עבריה:

בפסוקי דזמרה יש התבוננות כללית בכך שהעולם הטבעי והגלוי, אותו אוהבת בטבעה הנפש הבהמית, נברא ומתחיה על ידי ה’. אור המוחין של הנפש האלקית ‘משכנע’ בהתבוננות זו את הנפש הבהמית להפנות את מדותיה ואהבתה לה’, משום שבו תלוי הטוב הרצוי לה. אכן, זו אהבה גסה ומגושמת – לא טבע יהודי חדש, אלא הסבת הטבע הבהמי הלא-מעובד לה’.

רק בק”ש וברכותיה יש התבוננות פרטית באלקות – בעולמות ובמלאכים עליונים, בטוב אלקי תורני (ולא רק מציאותי) – המעוררת אהבת ה’ אחרת, חושפת באדם מדות עדינות ואלקיות של הנפש האלקית ויוצרת טבע יהודי אחר. כשנעשית עבודה זו כדבעי – ללא שהאדם יחזיק טובה לעצמו על עצם התבוננותו (שאזי נאמר בו “ואם רעה בעיני אדֹניה אשר לא יעדה”[כא]) – מגיעה הנפש לבטול מוחלט, ליעוד לה’, בתפלת העמידה.