מעיינות תהום וארובות שמים

אין ספק שהמדע הוא אחד המפעלים האנושיים הכבירים והמרשימים ביותר. בשלוש מאות שנה בלבד הצליחו בני האדם לגבש מתודה מחקרית עקבית ופורייה, לחשוף מערכות עשירות ומופלאות של חוקים מתמטיים המנהיגים את תופעות הטבע, ולבנות כלי תעשייה, תחבורה, רפואה ותקשורת ששינו כמעט לבלי הכר את הסביבה – ואת עצמנו.

ברם, זה כמה עשורים מתפוגגים ענני שיכרון הצלחתה של המדעיוּת, ורשת סדקים הולכת ונבקעת בחזית ארמונה. החזון שהושמע במערב בשלהי המאה ה-19, שלפיו הרציונליות והקִדמה הטכנולוגית יפתרו את בעיות האדם ויביאו לרווחה, להבנה ולאושר, התנפץ לרסיסים כנגד שורת הסלעים המשוננים של המאה ה-20. אין הכוונה רק למלחמות ולזוועות שאפיינו מאה זו בשנותיה הסוערות, אלא גם לחומרנות הריקנית המאפיינת את שנותיה השלֵווֹת. דווקא משום שהשפע והרווחה החומריים היוו את מימוש הבטחת המדע, בהם מורגש ביתר שאת עד כמה נכשלה הקִדמה המדעית בפתרון של החידות והמבוכות הבסיסיות של הקיום.

כניסיון לגאול את הנכסים האבודים של תרבויות קדם-מדעיות הופיעה תנועת “העידן החדש”, על שלל גווניה. ברם, מעבר לשחזורה של אמונה בסיסית בפלאיות הבריאה, לצד מגוון פרקטיקות רוחניות (רובן מפוקפקות), גם בידה אין לספק את הנדרש להשלמת המדע. תמונת עולם עקבית ומגובשת כמו זו המדעית טעונה השלמה על ידי תורה רחבה ממנה, שתוכל לספק מבט-על המכיל את המדע והאמונה גם יחד, מבנים מטאפיזיים שבמסגרתם יעוגן הידע המדעי, וכלי שיפוט ברורים שבאמצעותם ניתן להכריע בדילמות המוסריות שהמדע מעלה אך שהוא-עצמו אינו מאפשר לפסוק בהן.

לתורת היהדות דווקא יש תמונת עולם המכילה את הסיבתיות החומרית לצד רבדים רוחניים ואלוקיים, מערכת מגובשת של מושגים וקטגוריות מטאפיזיות (קבלה) ושל כלים מורכבים להתמודדות עם דילמות מוסריות (הלכה) – אך כמה רחוקה היהדות המסורתית מלהכיל את המדע! הנאמנים לדת ולמסורת בחרו ברובם לפסול את ההשכלה המדעית ולחזק את ההתכנסות לדל”ת אמותיה של התורה. ואכן, רוב-רובו של העולם היהודי אינו עמם – הוא מצוי במשבר של אובדן אמון בדרך התורה, כאשר הדגל שנשאו מנהיגי הפורשים הראשונים היה דווקא זה של ההשכלה והנאורות, של דרך המדע המבקשת להחליף את האמונה. דומה כי היהדות לא תוכל לתת דבר למדע עד שלא תכיר בכך שגם הוא מאותת על חיסרון בה; שהיא זקוקה לו בה-במידה שהוא זקוק לה.

מבול של חכמה

פסקה מפתיעה בספר הזוהר, שזכתה לפירושים ולפיתוחים רבים, מהדהדת את האמור כאן ופותחת אופק חדש של אפשרויות לגביו. מדובר בפירוש קבלי לסיפור המבול. בהקשר לפסוק “בשנת שש מאות שנה לחיי נֹח… נבקעו כל מעינות תהום רבה וַאֲרֻבֹּת השמַיִם נפתָחו”[i] אומר הזוהר את הדברים הבאים[ii]: 

הזוהר חוזה כאן סוג של מבול עתידי שאמור לשטוף את העולם, אך הפעם לא אסון טבע הרסני אלא מהפכה רוחנית חיובית – מבול של חָכְמה. השנה הננקבת כאן היא 5600 (לפי הלוח העברי), קצת לאחר אמצע האלף השישי, כאשר מורגשת ההתקרבות לאלף השביעי. לפי המסורת, תולדות העולם הם כמו ‘שבוע’ בן שבעת אלפים שנה: ששת אלפי השנה הראשונים הם בבחינת ששת ימי החול, והאלף השביעי הוא בבחינת יום השבת. לפי הקְבלה זו, יוצא ששנת 5600 היא הבוקר המאוחר של יום שישי, הזמן שבו מתחילות ההכנות לשבת. וכפי שנהוג ביום שישי לטבול במקווה, כך באלף השישי ישמש מבול החכמה כמעין טבילת הכנה רוחנית שתטהר את האנושות ותכין אותה לקראת העידן השבתי. החזון מזכיר את הפסוק “מָלְאָה האָרץ דֵּעָה את ה’ כַּמים לַים מכסים”[iii], המשתמש אף הוא בדימוי המבול בהקשר של תודעה. הדימוי השלילי של שיטפון קטלני שאינו מותיר פיסת אדמה יבשה, כאשר מעתיקים אותו לתחום הדעת, הופך לחזון חיובי שלפיו כל אזורי החיים מתמלאים בהכרה של הבורא ושל הקשר עמו.

נשים לב שהמכנה המשותף לשני המבולים הוא המבנה הדו-כיווני שבתשתיתם: כפי שבמבול המקורי שפעו המים מ”ארובות השמים” ומ”מעיינות תהום”, כך גם עתידים מי מבול החכמה לשפוע מ”שערי החכמה למעלה” ומ”מעיינות החכמה למטה”. הרעיון של שני מקורות נביעה מובן למדי כאשר מדובר במבול כפשוטו, אולם מה פירושו במקרה של שפע רוחני?

הציור של מים עליונים ותחתונים המופרדים על ידי הרקיע מרכזי מאוד בכתבי הקבלה ומשמש לתאר שני סוגים של שפע. המים העליונים מבטאים שפע אלוקי המומטר כביכול מלמעלה למטה, והמים התחתונים שפע אנושי וארצי המיתמר כאד מלמטה למעלה. במקרה שלנו, שבו שני מקורות המים מתייחסים לחכמות, מסבירים המפרשים כי הם מסמלים, בהתאמה, את תורת ה’ היורדת מטה מן השמים, ואת חכמת האדם הצומחת כביכול מעלה מתוך אדמת המציאות. ברגע מסוים בהיסטוריה, אומרת הנבואה, עתידות התורה והחכמה האנושית לשפוע ולפרוץ לפני השטח, ואז להתמזג לידי חכמה אחת מקפת כל.

שתי מהפכות

השנה שאותה מציין הזוהר היא 1840, סביבות אמצע המאה ה-19. והנה, תקופה זו התגלתה לימים כזמן שבו שני תהליכים מקבילים הגיעו לשיאם: בתרבות המערב, היתה זו שעת ההתגלות של המדע המודרני. לאחר שהבשיל בהדרגה מאז המהפכה המדעית, התפרץ המדע החדש לפני השטח בדמות המהפכה התעשייתית, ותוך זמן קצר שינה כליל את תמונת עולמנו ואת אורח חיינו. באותו זמן ממש, בעיירות היהודיות שבירכתי בימת ההיסטוריה, היה זה זמן התפשטותה של תורת החסידות, שהחלה חושפת בפני רבים את חכמת הנסתר של היהדות. אף כי החסידות לא עקרה הרים ולא הקימה מגדלים כפי שעשו מהפכות המדע והתעשייה, היא היתה מהפכנית לא פחות מהן. כמוהן, אף החסידות ייצרה כלים חדשים של חשיבה ויצירה שבכוחם לפתח את שכלנו העיוני ואת נשמתנו, כפי שהמדע פיתח אותנו במישורים של שכלנו המעשי ושל גופנו; מעיינות תהום וארובות שמים[iv].

יהא אשר יהא יחסנו לנבואות, אין להתכחש לכך שעצם החזון המוצג כאן הנו מהפכני ומאתגר. במשפט קצר אחד קורא החזון תיגר על אחת מהנחות היסוד המבוססות ביותר בתודעה המודרנית, שרובם הגדול של המאמינים ושל הבלתי-מאמינים כאחד אוחזים בה: שהדת והמדע מנוגדים באופיים, וכי הם לא יכולים ולא צריכים לדור בכפיפה אחת. רבים מאנשי הדת המובהקים נוקטים גישה עוינת או מזלזלת כלפי חידושי המדע, ורבים מאנשי המדע מגלים יחס דומה של ניכור והתנשאות כלפי הדת, ובפרט כלפי התורה. אף השותפים בשני העולמות אינם שואפים בדרך כלל אלא ליישוב הסתירות ביניהם – עמדה שרק מחזקת את האמור כאן, כי הנחת היסוד המוסכמת היא שמדובר בשתי ישויות מנוגדות.

החזון המונח לפנינו מספר הזוהר מציע יחס שונה בין הדת והמדע, או ליתר דיוק, בין התורה והמדע. עולה ממנו כי אף שהתורה והמדע הפוכים באופיים וכביכול שופעים מכיוונים מנוגדים, הם מבטאים את חכמת הבורא באופן שווה. יתרה מכך, רק מיזוגם מאפשר לדעת את הבורא בשלמות. מסיבה זו, הם גם אמורים להתחבר בעוצמה רבה יותר מאשר יישוב סתירות גרידא: ייעודם הוא להתמזג לכדי חכמה אחת.

שחזור התורה הקדמונית

למשל המים העליונים והתחתונים השלכות מרחיקות לכת עוד יותר. נזכיר כי לפי המתואר בספר בראשית, ביום הראשון לבריאה (“יום אחד“) היו שני מאגרי המים ישות אחת ויחידה, ורק ביום השני הבדיל ביניהם הקדוש-ברוך-הוא באמצעות הרקיע. משמעות הדבר היא, שאין לחשוב על התורה ועל חכמת האדם כעל חכמות נפרדות לגמרי, אלא כעל חכמה אחת שהתפצלה לשתיים, ומאז משתוקקים שני אגפיה להתאחד מחדש.

מהי חכמה קדמונית זו? בגמרא כתוב שהתורה היא “נובלת חכמה של מעלה”[v] – עלה הנושר כביכול מתוך אילן נסתר וגדול הרבה יותר. חכמה עליונה זו קרויה אף היא תורה, אך במובן רחב יותר של המלה. מדובר במעין תורת-על, שעליה נאמר במדרשים כי היא קדמה לעולם[vi], כי שימשה כתוכנית הארכיטקטונית שלפיה ברא אותו הקדוש-ברוך-הוא[vii], וכי היא תתגלה לעתיד לבוא כ”תורה חדשה”[viii] או כ”תורת משיח”, שכל התורה המוכרת לנו היא הבל בפניה[ix]. תורה זו היא מכלול האמיתות כולן – כולל אלו החבויות בעולם המדע שמחוץ לתורה. לימוד מתוקן של חכמת האדם, המזקק את תכניה הנעלים ממשאות הלב המעורבים בהם, מתגלה אפוא כלא פחות מלימוד דברי אלוקים חיים: כל התרחבות של הידע היא כחוט חכמה נוסף ששכלנו מצליח למשוך מהמארג האין-סופי והנעלם של התורה שלמעלה ולהחדיר לתוך התודעה האנושית. איחוד התורה והמדע אמור לחולל אפוא דבר מופלא באמת: התגלותה, מן השמים ומן הארץ כאחד, של התורה הקדמונית שכל חכמות העולם הסתעפו ממנה.

חזון איחוד התורה והמדע משתקף בפסוק הנודע מספר דניאל: “והמשׂכִּלים יזְהִרו כזֹהַר הרקיע”[x]. הרקיע הוא כמובן קו ההשקה הבלתי-נראה של המים העליונים והתחתונים, שלפי הפסוק צריך לשמש השראה לייסודה של תנועת השכלה חדשה, נאורות חדשה – לא של אור השכל הקר אלא של זוהַר על-שכלי, המאחד את המדע עם גילוי האלוקות הנבואי.

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאת ידיעות אחרונות