מערכת השמש ונפש האדם

מסופר על רבי ישראל מרוז’ין, שהיה ידוע כרוז’ינער הקדוש, שפעם בא אליו יהודי וסיפר לו שהמדענים (לא קראו להם מדענים בזמנו) חוקרי הטבע אומרים כעת שזו אינה השמש שסובבת את כדור הארץ אלא להיפך – כדור הארץ הוא שסובב את השמש. הרוז’ינער הרכין את ראשו ולאחר כמה דקות אמר: “כי כך רצון הצדיקים כעת”. קצרה היריעה להיכנס כאן בעובי הקורה של הסוגיה, אבל הרבי מליובאוויטש הסביר שלמרות שרוב האנשים, ובכלל זה חלק גדול מהמדענים, סוברים שהתמונה הָהֶלִיוֹצֶנְטרִית (= השמש במרכז) של מערכת השמש היא הנכונה, הרי שבאופן פורמלי אין באפשרות המדע להכריע אם הדבר אכן כך או שמא התמונה הָגֶאוֹצֶנְטרִית (= כדור הארץ במרכז) היא הנכונה. כיצד אם כן יכול היה הרוז’ינער לקבל את דברי המדענים, ועוד לומר שהדבר נקבע על ידי הצדיקים של הדור?

גילויים במדע כסוגיות בעבודת ה’

את ההסבר לתשובתו של הרבי מרוז’ין יש למצוא דוקא כשמתרגמים את דבריו לשדה הנפש. לפי הרמב”ם, על המחקר המדעי לשמש עזר לקיום המצות לאהוב את ה’ וליראה ממנו. כלשונו בהלכות יסודי התורה (פרק ב, הלכה ב):

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול…, וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות.

אם כן, דברי הרוז’ינער באים לומר שהצדיקים אינם קובעים את המציאות, אלא מבקשים מאת ה’ שיראה לאדם פן מסוים מהטבע כדי שחקירת הטבע תועיל לכוון את האדם לקיים את מצות אהבת ה’ ויראתו. במלים אחרות כל גילוי מדעי אמיתי המוסכם על רוב המדענים בא לתת לנו מסר בעבודת ה’ וכך גם עלינו לחתור להבין את המעבר מתפיסה גיאוצנטרית להליונצטרית.

כל אלה נבראו לשמשני

הגישה הגיאוצנטרית מלמדת את האדם שהוא במרכז המציאות, לא כדי להגדיל את ישותו, אלא כדי לעזור לו להבין את גודל האחריות המוטלת עליו ולהעצים בו את התובנה שלכל מעשיו משמעות קוסמית. אמנם, “כל אלה נבראו לשמשני” (ואכן, מובנה הראשון של ה”שמש” היא שימוש – שהיא באה לשמש את האדם, וממילא נתפסת כסובבת אותו), אך כל זאת למען עזור לי לקיים “ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”. אבל, עם השינויים ההיסטוריים במבנה הנפש והתפתחות התודעה העצמית והחשיבות העצמית של הפרט, נוצר מצב שבו תמונת העולם הגאוצנטרית הביאה להעצמת האגוצנטריות. ולכן היה צורך בשינוי תמונת העולם.

שינוי פרספקטיבה ותקון הנפש

הרוז’ינער הבין שכדי להוציא את האדם מתחושה של חשיבות עצמית מוגזמת אשר אינה באה לשמש את עבודתו את קונו, נצרכו המדענים “לגלות” שדוקא כדור הארץ, והאדם שעליו, הם הסובבים את השמש. האדם נדרש לשנות פרספקטיבה. לא עוד הוא במרכז והכל משמשים אותו על מנת שיוכל לשמש את ה’, אלא הוא ואחרים (המיוצגים על ידי כוכבי לכת נוספים) סובבים סביב מרכז משותף.

שינוי פרספקטיבה זה הביא להשלכות רבות, במיוחד בתחום תורת הנפש. רוב הבעיות הנפשיות מהן סובלים אנשים מודרניים נובעות מכך שבמודע או שלא במודע הם מרגישים שהם מרכז העולם והכל סובב או לפחות צריך להסתובב סביבם. תקון הנפש מתחיל מההבנה שמעט מאד דברים, אם בכלל יש כאלה, סובבים באמת סביבי, אלא לכל נפש ונפש ציר עצמי משלה, וכולן יחדיו נעות סביב מרכז משותף אחר, הוא הקב”ה.

משל הקרוסלה

כיון שענינה של חקירת הטבע להביא לידי אהבת ויראה (מה’) אין זה מספק שרק נבין קוגניטיבית את ההבדל בין תפיסת עולם הליוצנטרית או גיאוצנטרית. עלינו להפוך את ההבנה הזאת לחויה – או בלשון החסידות, להוליד מהתובנה הזאת מדות חדשות בלב. כדי לתפוס את החויה הזאת של הולדת הרגשה חדשה בלב נתן גדול ה”עובדים” בחב”ד, ר’ הלל מפאריטש, משל נאה לענין. הוא הסביר שרגע המעבר בנפש בין חויה גיאו/אגוצנטרית לחויה הליוצנטרית דומה לחויה של התקרבות ועליה על קרוסלה מסתובבת. כל אימת שהוא מתקרב, הוא עדיין מרגיש שהוא העומד והקרוסלה מסתובבת – דהיינו, שהוא המרכז והכל סובב (אם לא לגמרי סביבו, בכל זאת הוא העומד). הכניסה לעבודת ה’ ותחילת תקון הנפש מתרחשת כשהאדם שם רגלו על הקרוסלה וברגע אחד משתנה תחושתו מעומד לסובב – ואט אט הוא מתרגל לכך שהוא וכל שעל הקרוסלה סובבים סביב מרכזה. אך במשך הזמן אדם מתרגל לתחושה זו והוא שוב מרגיש עומד, ולכן עליו לעלות כביכול מחדש בפעם הראשונה על הקרוסלה כדי לחוות שוב את המעבר מתפיסה בה הוא במרכז לתפיסה בה הוא (יחד עם שאר האנשים) סובבים את הקב”ה.