“מפי עצמו”

חז”ל אומרים שאת ארבעת החומשים הראשונים אמר משה רבינו “מפי הגבורה” ואת חומש דברים “מפי עצמו”. כמובן, “הכל תורה היא, ומשה מפי הגבורה אמרם” ו”האומר שאין התורה מעם ה’ אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה”, ומדובר בשתי מדרגות בגילוי התורה: החומשים הראשונים הם נבואה בדרגתה הגבוהה ביותר – נבואת משה רבינו, רבן של כל הנביאים, שהתנבא באספקלריא המאירה – בה דבר ה’ יורד ‘נקי’ מן השמים, מלמעלה למטה, ורק ‘עובר’ דרך משה. לעומת זאת, חומש דברים נאמר ברוח הקדש (כפירוש תוספות ל”מפי עצמו”) הנובעת מלמטה למעלה – דבר ה’ מתלבש במשה רבינו ונובע ממנו, מאישיותו ושכלו, “שכינה מדברת מתוך גרונו של משה” (כאשר “משנה תורה” הוא שרש התורה שבעל פה, העולה מלמטה אל מול התורה שבכתב, כנודע). והרמז המופלא: “מפי הגבורה“-“מפי עצמו” עולה בדיוק נבואה–רוח הקדש!

מהו שרש ההבדל? את ארבעת החומשים הראשונים אמר משה רבינו לדור המדבר ואת חומש דברים לדור שנכנס לארץ. לדור המדבר – “דור דעה” (השייך למשה רבינו, הדעת של כלל ישראל), נשמות דאצילות – מתאים לקבל את דבר ה’ באופן שמימי ועליון. לעומתו, הדור שנכנס לארץ – דור נמוך יותר, בעל נשמות דבריאה (השייך להנהגה נמוכה יותר, הנהגת יהושע בן נון, “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא”) – זקוק לתורה הנובעת מלמטה למעלה, כ”אמת מארץ תצמח”, דבר ה’ הנובע מתוך המציאות התחתונה בה עליו לעסוק.

במדבר (וכיוצא בכך בגלות ב”מדבר העמים”) עוסקים בעיקר ביצירת-הבדלת עם ישראל ובגילוי ה’ כ”אלהינו”, “אלהי ישראל” (שעל כן בהר סיני “ירדה שנאה לאומות העולם”) ובארץ עוסקים בגילוי ה’ במציאות עצמה, כ”מלך העולם” (עד ש”נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים… ונהרו אליו כל הגוים”). והרמז: גם ישראל–עולם (שני יעדי גילוי האלקות) עולים “מפי הגבורה“-“מפי עצמו” (נבואה–רוח הקדש)!

בכלל, ככל שמתרחקים ממעמד הר סיני – מקור הנבואה מלמעלה – מושם הדגש על רוח הקדש מלמטה. כשבפרט זהו היחס הקבוע בין הדורות – התורה הנמסרת לנו מהדור הקודם היא בבחינת נבואה (‘תורה מן השמים’) ועיון התורה ויישומה בהוה הם בבחינת רוח הקדש של חכמי הדור הנוכחי. אך אין מדובר רק ב’ירידת הדורות’ (מלמעלה למטה), אלא גם ב’עלית הדורות’ (מלמטה למעלה) לקראת הגאולה, בה ‘ידביק’ משה רבינו את כל ישראל בכח גילוי התורה “מפי עצמו”. אזי, כאשר “אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנתיכם וגו'”, יזכה כל אחד להתגלות תורה “מפי עצמו” – לפי אופיו המיוחד, “נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה” – ויתקיים ממילא “ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו… כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם”.