מצֹם לצום

סוד הצמצום

בימי בין המצרים חלים ימי ההילולא של שנים מגדולי הקבלה: ב-כג תמוז הסתלק הרמ”ק, שסִכם וחתם את כל דרך הקבלה עד לתקופתו, וב-ה אב  הסתלק האר”י, שפתח תקופה חדשה בהבנת הקבלה. מתוך התבוננות בחידושי האר”י (ויחסם לרמ”ק) נקבל זוית ראיה חדשה על ימי בין המצרים ו-ט באב:

חידושו העיקרי של האר”י לגבי קבלת הרמ”ק הוא “סוד הצמצום”[ב]. האר”י הסביר שבתחילת כל המציאות, לפני שנברא דבר, היה אור אין סוף פשוט ממלא את כל חלל המציאות. האור האין סופי הממלא-כל לא איפשר קיום של כל מציאות אחרת מבלעדיו, ולכן כשעלה ברצון ה’ לברוא את העולם הוא צימצם אורו האין סופי בנקודה האמצעית של האור (כשהאור שמִלא את הנקודה האמצעית ‘נדחק לצדדים’) ויצר שם חלל ומקום פנוי מהאור האלקי, חלל בו יוכלו להברא עולמות עצמאיים ונפרדים בתודעתם מהאלקות. סוד הצמצום מדלג על בעיה פילוספית שבהיווצרות עולם מוגבל ומרובה מה’ האחד והאין סופי – לפי סוד הצמצום באמת העולם לא יכול היה להיברא מאור אין סוף עצמו, ולבריאה נדרשו צמצום והעלם מוחלטים של האור.

והנה, למושג צמצום עצמו יש פירוש נוסף והפוך: כשם שצמצום מתפרש כסילוק והעלמת האור האין סופי כך מופיע צמצום בחז”ל במשמעות של ריכוז וגילוי כל האור האין סופי בנקודה אחת – “צמצם הקב”ה את שכינתו בין שני בדי ארון”[ג]. שכינת ה’ ואורו האין סופי נמצאים בכל מקום בשוה – “לית אתר פנוי מיניה”[ד] – אך גילוי אור ה’ האין סופי מתחולל דווקא במקדש, כשהאור מצטמצם, מתמקד ומתרכז כולו לנקודה אחת. יש להדגיש שצמצום זה אינו העלם אור אין סוף וגילוי נקודה סופית ממנו, אלא ריכוז עצם האין סוף.

צמצום דילוג קפיצה

שני מובני הצמצום קשורים ומשלימים: הצמצום במובן הראשון הוא סילוק והעלם אור אין סוף כדי לפנות חלל מוגבל לבריאת נבראים מוגבלים. מסיבה זו, ה’ לא נוכח בגלוי בכל העולם – עולם מצומצם אינו מסוגל להכיל גילוי אור אין סופי (כמאמר שלמה בחנוכת המקדש: “הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך”[ה]). אכן, הצמצום יוצר זירה מוגבלת שלתוכה – לנקודתה הפנימית, תכלית בריאתה – יתמקד ויצטמצם אור אין סוף. הצמצום הראשון יצר גבול, חלל פנוי, בו יתגלה ה’ ע”י צמצום שני – צמצום הבלי גבול בגבול.

הגילוי החדש והמרוכז בזירת הצמצום עמוק ועצמי לאין ערוך מהאור האין סופי שהיה גלוי בה קודם – זהו גילוי עצמות ה’ ממש, מקור האור האין סופי. אותו גילוי הוא תכלית הבריאה – “לעשות לו [לעצמותו] יתברך דירה בתחתונים”[ו]. בחסידות מוסבר שצמצום וסילוק האור נעשה כש”המאור נכנס במקום האור”[ז] – ולעניננו, רצון המאור להתגלות בעצמו גרם להחשכת האור ה’מסתיר’ אותו, אך תכלית ההחשכה היא גילוי מאיר של המאור עצמו. במלים אחרות, כל הצמצום הראשון אינו אלא יצירת כלי לצמצום השני[ח], תכלית הכל.

סוד זה רמוז בפסוק “צדק צדק תרדֹף”[ט] המלמד שרדיפה אחר יעד מרוחק נעשית בסוד צדק – ראשי תבות צמצום דילוג קפיצה – הצמצום הוא הכנה לדילוג וקפיצת העצם עצמו ליעד המרוחק (והוא סוד “צדק מלכותא קדישא”[י] – המלכות ‘קופצת’ להיות כתר בעולם נמוך יותר, החל ממלכות דאין סוף שקפצה מלפני הצמצום להיות כתר לעולמות). בהכנה נוצר מקום לקפוץ אליו, ואף העצם מתעצם ואוצר את כחו לקראת קפיצה. כך, יש ורביצת האריה – הנדמית נינוחה – היא בעצם אצירת כח על ידי צמצום לפני זינוקו והתגלות כל כחו ביעדו המרוחק.

בכלל, ימי בין המצרים הם ימי צמצום ומיצר מעיק – ימי חורבן והסתלקות אור – שראוי להבין בהם היטב את סוד הצמצום. דימוי האריה הולם (וממתיק) ימים אלו במיוחד – מזל חדש אב הוא אריה וימי החורבן ו”כריעת האריה” הם הכנה לקראת הזינוק העתידי של “גור אריה יהודה”[יא] לבנין בית המקדש השלישי וכינון מלכות ישראל משיחית (כדרשת חז”ל: “עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל”[יב]). בפרט מתיחס דימוי זה למעבר בימי השנה מימי בין המצרים לימי התשובה – שהרי על ימים אלו קוראים “אריה שאג מי לא יירא”[יג] (וכרמז הידוע[יד]: אריה ר”ת אלול ראש-השנה יום-כפור הושענא-רבא), והאריה גופא הוא אב שמזלו אריה – ימי בין המצרים הם צמצום הארי המכין את שאגתו-קפיצתו לימים הנוראים.

מתשעה באב ליום כפור

כמובן, עיקר הקשר בין ימי בין המצרים לימים נוראים מתבטא בקשר בין שני הצומות – פיסגת בין המצרים היא צום תשעה באב ופיסגת הימים הנוראים היא צום יום כפור. גם בצום – כמו בצמצום – יש שתי משמעויות: בפשטות נראה כי הצום נועד לצמצם ולהפחית את מציאות האדם, למעט את חלבו ודמו. אך בצום יש גם משמעות של התעצמות – הצם מתפנה מזוטות ו’מותרות’ ומתכנס להתעצם עם נקודתו הפנימית. צום כזה מוסיף בריאות וחיים לאדם וניתן ‘להשמין’ ממנו (כפי שרבי מנחם נחום מטשרנוביל השמין מתענוג אלקי באמירת “אמן יהא שמא רבא”[טו]).

גם כאן קשורים שני הדברים: צמצום מההתפשטות החיצונית (ה’אור’) מאפשר לאדם להתעצם עם נקודתו הפנימית (ה’עצם’), לגלות אותה ולחַיות את כל מאודו ממנה (בסוד כניסת העצם-המאור במקום האור). בעומק, בכל צום נרצה מתחולל התהליך ביחס לה’: ב”צום אבחרהו… ויום רצון להוי'”[טז] העינוי ו”מיעוט חלבי ודמי” פועלים צמצום בישות האדם – כך שידאג לזולתו – והופכים אותו ל”חותם שוקע” כפוף, כנוע ומשתוקק לגילוי ה’. פינוי המקום מעורר את ה’ לצמצם עצמו כ”חותם בולט”[יז] הממלא את החלל שנוצר בנפש האדם ומעניק לו תוספת חיים ושובע עצמיים – “והשביע בצחצחות נפשך ועצמתיך יחליץ”^טז.

זה היחס הפנימי בין תשעה באב ליום כפור: בפשטות, תשעה באב בא על צמצום וסילוק האור האלקי בחורבן הבית, והצום מחדיר לאדם עצב ופועל גם בו צמצום ומיעוט ומדגיש את שפלותו. לעומתו, צום יום כפור מעלה את האדם לשיאו – תכלית עבודת ה’ על ידי הכהן הגדול במקדש – ואף מתגלה בעצם הצום ענג אלקי (כדרשת החסידות[יח] שביום כפור מתקיים “לחיותם ברעב”[יט] – הרעב עצמו מחיה ומענג את האדם). בפנימיות, תשעה באב מפנה מקום לצמצום וריכוז עצם הענג האלקי ביום כפור – ואדם פנימי חש בכך כבר בצום תשעה באב.

שני הצומות מרכיבים את סוד הצמצום, הרומז לשני צומות – והיינו “מיעוט אחר מיעוט” ש”לא בא אלא לרבות”[כ] – “צֹם” בכתיב חסר (בשל תחושת החסרון בצֹם תשעה באב) ו”צום” בכתיב מלא (בשל תחושת המילוי באור אלקי שבצום יום כפור). בחסידות[כא] נדרש “הקֹל קול יעקב” שה”קֹל” הראשון הוא קול התפלה החסרה והנזקקת, בה האדם הוא “חותם שוקע” הקורא לה’, וה”קול” השני הוא קול התורה, בה מצמצם ה’ ונותן את עצמו לאדם. כך גם בסוד הצמצום, הצֹם החסר קורא לצום העליון והמענג – “כל המתאבל על ירושלים [בצֹם חסר] זוכה ורואה בבנינה [בצום מלא ומענג]”[כב].

“אינו מצווה ועושה”

ונקודה נוספת: הצמח-צדק אמר שביום כפור אינו צריך לאכול  וב-ט אב אינו מסוגל לאכול – בימים אלו מאירה דרך קיום המצוות המשיחית של “אינו מצווה ועושה”. התעצמות עם מצות הצום גורמת לעשיתה מתוך הזדהות עצמית, ללא צווי חצוני. בחסידות מבואר שהצום הנעלה ביותר הוא כשהאדם שוכח לאכול[כג]. צום לא-מודע כזה שייך לדרגת הכתר, ושתי הדרגות של ‘לא יכול’ ו’לא צריך’ – בהן האדם לא אוכל באופן טבעי, אך יתכן שהוא מודע לכך – מקבילות לחכמה ובינה. בעוד תיקון מדות הלב הוא בעבודת “מצווה ועושה”, תיקון המוחין המשיחי הוא בהתעצמות עד ל”אינו מצווה ועושה”[כד].