מריבה באהבה

אנו חיים בעלמא דשקרא, שלאנשי-אמת קשה להסתדר בתוכו, אך ה’ שלח אותנו מעולם האמת כדי לגלות את האמת גם בעולם הזה – “אמת מארץ תצמח”. אמנם, בעולמנו לא די באמת – היא צריכה להתאחד עם השלום (כשלעתים מותר ומצוה לשנות מהאמת מפני השלום), עד לקיום היעוד “והאמת והשלום אהבו”.

התעקשות על האמת ‘עד הסוף’ גוררת מריבות ועימותים, הפוגעים-לכאורה באהבת ואחדות ישראל. התעקשות על השלום פוגעת-לכאורה באמת וביכולת להאבק עליה במסירות ובנחישות. כיצד נאבק על האמת בלי לאבד את השלום? כיצד נשמור על השלום בלי לאבד את האמת?

תורתנו היא “תורת אמת” שכולה “ניתנה לעשות שלום בעולם”, דבר המתבטא במיוחד ב”דין אמת לאמתו” שתכליתו השכנת שלום בין בעלי הדין. לכאורה, קל יותר לדבר על שלום ופשרה במריבה אישית-קטנונית, בה אכן לא ברור מי צודק, אך הדברים נכונים גם כשנראה ברור שהמאבק הוא בין עובדי ה’, אוהבי התורה, העם והארץ, לבין המתכחשים לערכים האלה. גם אז, בד בבד עם היותנו ‘צד’ שלא מוותר על השקפותיו, צריך לאמץ נקודת-מבט של דיין:

הדיין מצווה לקיים “לא תטה משפט אביֹנך בריבו”. חז”ל לומדים מכאן איסור להטות את דינו של הרשע, “אביון במצוות”. יש לראות את הרשע-לכאורה כאביון, עני ודל שלא זכה לאור התורה והמצוות, וממילא לרחם ולהתפלל עליו, ולא לנהוג עמו שלא ביושר כדי לקנוס אותו על רשעותו. יתר על כן, אין לייחס לרשע-האביון ‘חזקת שקרן’, ומתוך כך לבטל את דבריו כשקר, חנופה או תחבולה – צריך להקשיב לדבריו בתמימות ולבחון אותם לגופם.

הזהר הקדוש חושף עוד ממד בענין, כשהוא מסביר שהבנת דיני-משפטי התורה תלויה בסוד גלגולי הנשמות. לכל עימות בין יהודים יש רקע רחב יותר התלוי בסודות הגלגול. לעתים מדובר בגלגולים קרובים, בעולם הזה, שהם רקע מודע או לא-מודע למריבה. לעתים מדובר בגלגולים רחוקים, מחיים קודמים – בחיי הפרט (באי-צדק שדורש תיקון בין הנשמות השרויות במריבה) ואף בחיי הכלל (כשניתן לזהות סיפור היסטורי, בתנ”ך או בדורות הבאים, שהוא שרש העימות האקטואלי). בתמונה המלאה, גם מה שנדמה כאי-צדק עשוי להתברר כאיזון צודק או תיקון הכרחי לעיוות קדום. את התמונה המלאה יכול לראות בשלמות רק בעל רוח הקדש, אך עצם המודעות לקיומה של תמונה כזו מאפשר להביט על המציאות בגדלות מוחין ובהקשבה לצדק עמוק שקיים גם במה שנדמה כאי-צדק וגם אצל מי שנדמה כרשע.

לצד המאבק על האמת עלינו לקיים “איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם” – לא להתמקד ברע של הזולת אפילו במחשבה, לא לייחס לו מניעים פסולים, לדון לכף זכות ולהקשיב בפנימיות לדבריו. על ידי היחס הנכון לזולת נזכה ל”אמת ומשפט שלום” וגם להיפוך יחסו של ה’ אלינו מדין-הגלות לטובת-הגאולה.

 —

[מבוסס על שיעור כד שבט תשפ”ב ח”א – נדפס בגליון נפלאות תרומה תשפ”ב.]