משאלת המשאלות

מנהג ישראל הוא, שמראש חודש אלול ועד הושענא רבה לקראת סוף תשרי, אומרים מדי יום את מזמור כ”ז בתהלים. פסוק מפתח במזמור זה הינו הפסוק הבא:

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה’ אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.

 נתבונן מעט בפסוק זה, המתמצת את משאלת לבו הגבוהה ביותר של מחבר התהלים, הלא הוא דוד המלך, ונראה מה אנו יכולים ללמוד ממנו לגבי העבודה הרוחנית של תשרי.

“אחת שאלתי מאת ה'”. המצב בו נותרה לנו רק משאלה אחת הוא מצב גבוה מאוד בנפש. זהו מצב מזוּקק, בו הבשילה כבר ההכרה שרוב רובם של הרצונות והחלומות הם לדברים חולפים וטפלים, ובעצם נותר רק דבר אחד שראוי לייחל אליו והוא מכיל את הכל – קירבה אל ה’. הביטוי “אותה אבקש” מבהיר כי לא מדובר רק ב’שאלה’ היוצאת מהשפה ולחוץ, אלא בביטוי של הבקשה האמיתית המקננת בלב פנימה.

לאור הדגשה כפולה זו, ההמשך מפתיע מאוד: הוא כולל לא פחות מאשר שלוש בקשות: 1) “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי”, 2) “לחזות בנעם ה'” ו-3) “לבקר בהיכלו”! כיצד נוכל להבין זאת? הדרך המתבקשת היא לראות את שלוש הבקשות כהתפרטוּת של המשאלה האחת, מניית הרכיבים השונים שלה. למעשה, ניתן לראות בשלוש הבקשות שלושה שלבים בסולם העולה אל הדבקות בה’.

השגת הקירבה לה’ היא תהליך של שינוי בהכרה. מסיבה זו, המושגים המדויקים באמצעותם ניתן לפרש את שלביה הם חכמה, בינה ודעת – שלוש ה’ספירות’ השכליות הגבוהות של מערכת הסמלים הקבלית. הסדר הרגיל בו מונים ספירות אלו הוא מלמעלה למטה, אך מכיוון שבהקשר שלנו מדובר בבקשת האדם להתקרב לאלוקיו יש לנוע דוקא מלמטה למעלה – מדעת לבינה לחכמה. כעת נסביר את שלוש הבקשות לאור המושגים המקבילים להם:

דעת: “שבתי בבית ה'”

החיבור בין הפועל ‘לשבת’ למושג ‘דעת’ מעלה את הביטוי ישוב הדעת. אכן, הצעד הראשון בדרך לחיים של קרבה לה’ הוא תפילה לזכות בישוב דעת – מצב של מרגוע נפש ושקט פנימי, בלעדיו אי אפשר להתחבר למציאות גבוהה כלשהי. אולם הפסוק מחדש לנו משהו אודות ישוב הדעת האמיתי: מצב זה, הוא רומז, קיים דוקא ב”בית ה'”. מהו בית ה’? על פי פשט מתכוון דוד לבית המקדש, אך לפי החסידות כל פסוק בתורה שייך לכל מציאות, גם כאן ועכשיו. לפי זה יש לפרש שבית ה’ הוא משהו רוחני – הרגשת נוכחות ה’ ככוח מקיף ושומר. ישוב דעת בבית ה’ פירושו אם כן מרגוע לנפש בחיק הבורא דווקא, בצל האמונה כי ה’ עוטף ומלווה אותנו בכל רגע בחיינו. אין זה ישוב דעת המושג דרך כדורי הרגעה, טיפול פסיכולוגי או נופש בהרים. דברים אלו יכולים אולי להרגיע אותנו במידה מסוימת ולטווח מסוים, אך אין הם מעניקים ישוב דעת הנוגע בשורש נשמתינו, בעצם קיומנו כאן בעולם. דבר זה מושג רק דרך הסתכלות מתמדת על חיינו דרך עיני האמונה כי ‘בעל הבית’ היחיד המנהל אותו הוא ה’ וכל מה שמתרחש לנו הוא מאתו. זהו השלב הראשון במילוי המשאלה הגדולה של קרבת ה’.

בינה: “לחזות בנֹעם ה'”

ישוב הדעת בבית ה’ אינו אלא השלב הראשון, הנחת המסגרת. בשלב הבא עלינו לשאול, במה נמלא את המסגרת הזו? ביטוי המפתח כאן הינו “נֹעם ה'”. נועם אינו עוד אמונה מקיפה אלא חוויה פנימית האמורה למלא אותה. לפי החסידות נועם הינו חוויה של מתיקות, הרגשה של נוכחות עדינה, רכה וטובה החפצה בטובתינו. מדובר בחוויה מעין-חושית, משהו שקולטים מבחוץ, ולכן נאמר שיש “לחזות” בו; אולם המלה לחזות (בניגוד ל’לראות’ או ‘לִצְפות’) רומזת לחזה – משכן הלב המרגיש. לחזות פירושו להסתכל מתוך עין הלב שבחזה, ראיה פנימית כשל הנביאים (המכונים אף הם חוזים כנודע). מסיבה זו, הבקשה לחזות בנועם ה’ שייכת לספירת הבינה, הגבוהה מהדעת. בעוד ספירת הדעת עוסקת בתהליכים מודעים ורצוניים, ספירת הבינה מבטאת תהליכים דקים ופנימיים יותר. הבינה מתוארת כ’לב שבמוח’ – חלל רגשי גבוה בו מבשילות התובנות הנעלות של חיינו ומשם מחלחלות לתודעה ולרגש היומיומיים.

העובדה שלחזות בנועם ה’ הינו שלב נוסף מעבר לישיבה בבית ה’, פירושה שהשגתו אינה מובנת מאליה. ניתן לממש את השלב הראשון מבלי להגיע לשלב השני, לחיות באמונה עזה כי ה’ בורא כל מה שמסביבינו אך מתוך אימת דין שאין בה שום מתיקות החודרת ללב. אימת הדין בפני עצמה חשובה – מדובר ברגש הפשוט והבסיסי של יראת שמים שכל אחד צריך שיהיה לו; אך אם היראה מהדין נותרת במצבה הגולמי היא מצטברת ומתקשחת בנפשנו וממלאת אותנו מרירות. העלאת רגש היראה נעשה באמצעות הבינה, שבכוחה “להמתיק את הדינים בשורשם” – להמחיש לנו שדיניו וגזירותיו של ה’ כולם בעצם לטובתינו.

חכמה: “לבקר בהיכלו”

המובן המודרני למלה ‘לבקר‘ היא להתארח, אולם המובן המקורי שונה: הוא נובע מלשון בוקר ופירושו לבוא מדי בוקר בבוקרו. לבקר בהיכל ה’ פירושו אם כן להגיע אליו שוב ושוב, כל בוקר מחדש. פירוש זה מוסיף אלמנט חדש למשאלת הקירבה לה’: הבקשה שהיא תתמיד; שהנועם והנוכחות של ה’ לא יהיו דבר חולף אלא רכיב קבוע ומתחדש בשגרת חיינו (אכן, השורש ק.ר.ב הוא חילוף אותיות של ב.ק.ר: הקירבה מתגשמת בביקורים תכופים ונשנים).

לשרש בק”ר משמעות נוספת כמובן, מלשון ביקורת. לאחר שהערב ערבב את כל גווני המציאות בא אור הבוקר ומבקר אותם – מבחין אותם זה מזה. לאור זאת, הבקשה לבקר בהיכל ה’ היא גם לזכות בחכמה ביקורתית חדשה – היכולת לשפוט את מצבנו הנוכחי ולהציע ביקורת בונה כיצד להתקדם ממנו. אם הבינה היא המקום בו מתעברות בנו התובנות, החכמה היא המקום בו הן נזרעות לראשונה, בו מפציעות וזורחות בנו השגות חדשות. הדימוי הקבלי היסודי לרעיונות החדשים המתנוצצים בחכמה הוא של ברק המבריק בשכל (צירוף נוסף של בק”ר). התכלית הסופית של קרבת ה’ היא אם כן לזכות להשראת ה’ על מחשבתינו, המזכה אותנו מדי בוקר בהברקות ביקורתיות חדשות ומבטיחה התפתחות נמרצת ומתמדת קדימה.

שנזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה, ולמילוי כל משאלות לבנו לטובה!