משחק האינטרסים

תורת המשחקים אומרת לנו ש'הכל משחק' ו'הכל אינטרסים'. במבט ראשון, קצת מבהיל אנשים רציניים ואידיאליסטיים, אבל אליבא דאמת זו תמונת העולם המתאימה לרובד המוטבע שבנפש - וזו הדרך הנכונה להוציא לפועל, בצורה המיטבית, את המבט האובייקטיבי של השכל ואת...

באספקלריא של תורת המשחקים, כל התרחשות בעולם – ממלחמות, דרך התנהלות הכלכלה ועד ליחסי אנוש פרטיים – היא משחק. למשחק שותפים שחקנים שונים, שנים או יותר, וכמו בכל משחק, יש שחקן שינצח-ירויח ויש שחקן שיפסיד, כשכל שחקן מוּנע מהאינטרס-העצמי שלו (self-interest). האם נכון להסתכל כך על העולם? האם באמת ‘הכל אינטרסים’ והמציאות היא רק זירת-משחק ביניהם?

הקבלה והחסידות מחלקות את הנפש לשלשה רבדים – מושכל-מורגש-מוטבע: למושכל, חכמה-בינה-דעת, שייכת האובייקטיביות הטהורה – שיקול הדעת הנכון, הנקי והמופשט מכל נגיעה אישית (רגשית או אינטרסנטית). למורגש, חסד-גבורה-תפארת (שפנימיותם אהבה-יראה-רחמים), שייך הרגש הנעלה והאלטרואיסטי. אבל המוטבע, נצח-הוד-יסוד-מלכות, הוא זירת כחות המעשה והאינסטינקטים הטבעיים. היסוד הוא כח המימוש וההגשמה והמלכות היא הביטוי במציאות. בשביל המימוש במציאות החיצונית לא די באמת הבהירה של השכל או ברגש הטהור והחד-משמעי – שם נדרש ‘משחק’ נכון של איזונים, שיתופי פעולה, התגברות ונצחון על התנגדויות וגם ידיעה מתי ואיך להפסיד, לוותר או להקריב. כל המושגים הללו שייכים במובהק לנצח ולהוד, שני ה’שחקנים’ – השחקן המנצח והשחקן שיודע להודות בהפסד.

בניגוד לרמות המושכל והמורגש, ברמת המוטבע, אינטרס-עצמי אין פירושו דווקא אנוכיות שלילית, אגואיזם או אגוצנטריות – הוא פשוט הכח המניע הבסיסי ביותר לפעולות האדם. יתר על כן, כשעוברים לזירה המציאותית צריכים ‘לכמת’ גם את שיקולי השכל והרגש הנעלים ביותר ולתרגם אותם למושגים של אינטרסים – ‘לאור ההבנה שלי או הרגש הטהור שלי, מה אני רוצה להשיג במציאות? מה מפת-האינטרסים שנוצרת בעקבות הגדרת הרצון שלי, מה עוזר למימושו ומה מפריע לו, מי בעדי ומי נגדי? מהו רווח ומהו הפסד?’.

גם מושגי הנצחון-הרווח וההפסד אינם כה מוחלטים – מי שחי בתודעת משחק, לא בהכרח שואף תמיד רק לנצח (ובדרך לכך ‘לדרוס’ את כולם). מעבר לכך ששחקן טוב יודע להפסיד ולהקריב כדי להגיע לנצחון גדול יותר, יש מקרים בהם ההפסד הוא-הוא האינטרס-העצמי. שחקן טוב יודע לשחק גם משחק-קבוצתי – לעתים הוא מפסיד במכוון לטובת נצחון היריב, לעתים הדחף האלטרואיסטי הופך את האינטרס-העצמי להקרבה לטובת הצלת הזולת (לטובת הכלל, או בקיום מצות “לא תעמֹד על דם רעך”) ולעתים האינסטינקט המוטבע ביותר של קיום המין דוחף למסירות-נפש לטובת הדור הבא.

ציור העולם כזירת משחק, בהיקף הגדול ביותר, נוגע גם ליחסינו עם בורא-העולם, שיודע גם הוא לשחק עם ברואיו (“לויתן זה יצרת לשחק בו”): במשחק בינינו לבין ה’ פעמים רבות הוא ‘נותן לנו לנצח’, כאשר “צדיק גוזר והקב”ה מקיים, הקב”ה גוזר וצדיק מבטל”, ושמח כש”נצחוני בני”. ובעומק, העולם כולו הוא ‘משחק’ בין הטבע לבין גילוי ה’, בין מדת הדין למדת הרחמים, משחק בין שם אלקים לשם הוי’ – כשהמגמה היא לגלות כי “הוי’ הוא האלהים” והכל רחמים אין סופיים.

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן