משחק רביעיות מוזיקלי

גם אם אינכם ‘מוזיקולוגים’ סיכוי טוב ששמעתם על הרכב רביעיית המיתרים המונה שני כנורות, ויולה (כנור גדול יותר) וצ’לו. הרכב זה התפרסם לאחר שאחד מגדולי המלחינים לפני כ-250 שנה נאלץ לכתוב יצירה כשעמדו לרשותו רק שני כנרים ויולן וצ’לן… מאז, זהו אחד ההרכבים הנפוצים ביותר במוזיקה הקלאסית, וכמעט אין מלחין ידוע שלא כתב לפחות יצירה אחת להרכב זה.

המיוחד בהרכב הוא שמחד, בשל גודלו המצומצם רמת השקיפות בו גבוהה ולכן המקצועיות של המלחין ניכרת ביותר. אך למרות זאת הרביעיה כוללת כמעט את כל המנעד התזמורתי, מהצלילים הנמוכים של הצ’לו עד לצלילי הכינור הגבוהים. הרביעיה מגלמת מעין דגם מיניאטורי של תזמורת, יש בה אפשרויות רבות של מרקמים וטכניקות המשתכללות בכל דור, וכיום יש רביעיות שמנגנות בכל סגנונות המוזיקה הקיימים.

מי שמודע לחשיבות המוזיקה ביהדות, ימצא בהרכב הנפלא של הרביעיה הקשרים ל’רביעיות’ שונות בתורה. מתאים להתבונן לצלילי הרביעיה במשנה הידועה, נושאת ההפכים, של רבי עקיבא: “הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה“:

כנור ראשון וכנור שני – שמים וארץ

הכנור הראשון בהרכב הוא בבחינת “הכל צפוי“. הכנור הזה מנגן לרוב את המנגינה הראשית, הדומיננטית, שיש בה תחושה של משהו המגיע למלחין כהברקה מלמעלה, “ראשית הגילוי” המופיע כמאורע מלהיב ומפתיע – לא כמשהו שנולד מתוכי ובבחירתי אלא מאת ה’ הצופה מלמעלה ושולח אלי, בהשגחה פרטית, מנגינה הבוחרת להתארח אצלי.

הכנור השני הוא בבחינת “הרשות נתונה“. הכנור הזה מנגן את המנגינה המשנית לכנור הראשון, לעיתים באופן הומוגני כדואטים הנעים ביחד ולעיתים כמנגינות משניות עצמאיות לחלוטין. מנגינות אלו נובעות כריאקציה, “אור חוזר”, למנגינה הראשית השמימית יותר. ברובד זה יש תחושה יותר ארצית, לא תמיד נקיה ומזוככת-כיהלום כמו המנגינה הראשית. היחס בין השניים דומה ליחס בין חכמה ובינה בקבלה (אותיות י-ה של שם הוי’), כפי שהוסבר במאמר הקודם במדור זה.

ניתן לומר ששני הכנורות מייצגים גם שני סוגים של מנגינות ראשיות, ניגונים “שמימיים” וניגונים “ארציים”. חדי-אוזן יוכלו לעיתים להבחין בהבדל בין מנגינה רגילה לניגונים חסידיים מקוריים (במיוחד הישנים שבהם) שיש בהם ניצוצות שמימיים וניכר שהם נבעו מתוך השראה אלוקית. לכן רוב הניגונים החסידיים לא הולחנו ע”י אנשים שהוגדרו כמלחינים, אלא ע”י עובדי ה’ אמיתיים, שמתוך התבוננות עמוקה נבע מהם ניגון באופן של “הכל צפוי” חסר מאמץ, לעומת ניגונים ארציים המתאפיינים בתחושת האנושי והמוגבל. אדם מן השורה חווה הזדהות והבנה עם הניגונים הארציים, ואילו הניגונים השמימיים מעניקים לו השראה להשתחרר מהאני, בדומה להשפעה של סיפורי צדיקים.

ויולה וצ’לו – הרגש והמעשה

נחזור לרביעיה שלנו. הויולה היא כנגד “ובטוב העולם נידון“. עליה מוטל התפקיד של מילוי הצלילים ההרמוניים והצבעוניים ברביעייה, והיא מקבילה לספירת התפארת המורכבת והססגונית (אות וא”ו בשם הוי’). המנגינה נידונת ומשתקפת על-ידי סוג ההרמוניה שתיבחר על ידי המלחין, כמו בתרגיל המראה כיצד מוזיקת הרקע משפיעה על תחושת הצופה: וידאו של ליצן מתהלך ברחוב עם פס-קול של מוזיקה שמחה יראה כליצן עליז וצוהל, ולהיפך אם המנגינה תהיה עצובה. הדבר דומה למזיגת מדות הלב, החסד והגבורה, בתוך מדת התפארת.

הצ’לו מקביל ל”הכל לפי רוב המעשה” – הוא זה שאחראי על תפקיד הבס והקצב (הריתמוס) ביצירה, הרובד היוצר את העטיפה הסופית. החלק הזה מקביל לרובד המעשה הנמוך, שלבסוף הכל נמדד לפיו (ובתיאור הקבלי, לספירת המלכות, אות ה”א אחרונה בשם הוי’). כך מתקבל לבסוף המוצר המוזיקלי הבא: נקודה ראשונית של מנגינה שעליה שלושה עטיפות-לבושים. העטיפה החיצונית יותר היא המורגשת יותר, וכך ילד קטן יכול לזהות את הקצב, המשמש כמעט כישות עצמאית ונפרדת מהמנגינה. המאזין הבוגר יותר יבחין גם בהרמוניה שצובעת את המנגינה. ומי ששמיעתו עדינה יותר ישים לב גם למנגינות המשניות המשמשות כמעטה עדין על המנגינה הראשית. ככל שעולים בסולם זה נדרשת מהמלחין מקצועיות רבה יותר.