משל שועלים לראש השנה

מורנו רבי ישראל בעל שם טוב, זכותו תגן עלינו, אמר משל נפלא הנוגע לימים הנוראים:

פעם אחת כעס המלך שבחיות על החיות, ויעצו מי ילך לפייס המלך. אמר השועל, אני אלך, שיש לי ג’ מאות משלים. ובסוף אמר השועל ששכח הכל, וכל אחד יפייס המלך כפי כוחו. וכוונתו [של השועל] היה שייכנעו למלך. ועל כן אמר תחילה שיודע, כדי שילכו. והוא הנכון שאמר הבעש”ט משל על בעלי תפילות בימים נוראים, שלא יסמכו עליהם בני עולם, רק ישתדל כל אחד עבור עצמו[1].

אל תסמוך עלי

כרקע למשל הזה, נזכיר שפעם בעל התפילה בימים הנוראים היה הרב-הצדיק. הנטייה הפשוטה היא לסמוך על הצדיק שיעשה את העבודה בשבילי. יש מישהו שיודע להחזיק את הקשר עם השם יתברך, ואני יכול להיות רגוע… בהרחבה, בקשר שלנו עם ה’ אנו משתמשים בכל מיני אמצעים, “ממוצעים”, העוזרים לנו ליצור את הקשר ולהחזיק בו. הממוצעים הללו יכולים להיות טובים מאד, אבל לפעמים צריך לדעת ‘לטפס’ מעליהם וליצור מגע ישיר עם ה’.

הבעש”ט לא הרבה להשתמש במשלי שועלים. הרי הוא אהב את התמימות והפשטות, ועורמת השועל הפקח אינה לרוחו. ובכל זאת, כאן מובא משל-שועלים כדי להראות (בפקחות) שאין להסתמך על הפקחות של השועל ומשליו. המשל שלפנינו מלמד שכוחו של המשל עצמו מוגבל, שהרי השועל שכח את כל משליו המחוכמים… בעומק, הקשר שלנו לה’ דרך הצדיק, או כל אמצעי אחר, הוא עצמו קשר של “משל ונמשל” – יש משהו מוחשי יחסית, שדרכו אנו מתקשרים אל הנמשל שמעבר לכך, אל הקב”ה. אך השועל הפקח אומר: עזבו את המשלים, את האמצעים השונים, ועמדו לפני ה’ כפי שאתם.

שלבי המשל

תחילה, סומכות החיות על השועל. המצב אמנם נראה רע, כי האריה כועס עלינו, חטאנו לו. אבל השועל יודע לפייס אותו. יש חוט של תקוה להאחז בו (המלה תקוה היא מלשון קו, כמו “את תקות חוט השני”). אז מגיעים כולם עם השועל לפני המלך ומעיזים לעמוד לפניו, כי בשועל תקוותנו.

אבל השועל טורף את הקלפים. והנה, אופס! אין שועל ואין משל. “אין לנו על מי להשען”. השועל אומר: מצטער, הסתמכתם על קשר חיצוני עם המלך, דרך השועל-החכם, והנה חוט-התקוה נפרם ואיננו. התגובה הראשונית היא בהלה ואפילו יאוש. מה נעשה? והרי עכשיו אנו כבר עומדים לפני המלך, אין לאן לברוח. זו הכנעה עמוקה בנפש המתבטאת בשתיקה (“שייכנעו למלך”).

בשלב הבא, אנו מצליחים להתעודד ולהתאושש מהיאוש, ואומרים לעצמנו: כנראה שבמקום להתייאש מכל וכל, עלינו להתייאש מהדרך הקודמת ולנסות דרך חדשה! במקום התפיסה הקודמת, שאין בכוחנו לפנות ישירות אל המלך אלא בעזרת חבל ההצלה של השועל, אולי ניתן לנסות משהו חדש ומפתיע, להתמודד בעצמנו בלי עזרים וחבלים שנקרעו. זהו שלב ההבדלה, המברר בין הדרך הקודמת לזו החדשה.

האמנם נצליח? בתחילה אנו מהססים, אבל לאט-לאט מתמלאים בטחון עד שאנו פותחים את הפה לפני המלך, “אבינו מלכנו”. זהו שלב ההמתקה והדבור (כתורת הבעש”ט היסודית, שכל תהליך מתוקן הוא בשלשה שלבים, “הכנעה, הבדלה, המתקה”).

יש לך כוח

מה עשה השועל בחכמתו? בפשטות, הוא לא נתן להתחמק מהתמודדות. אם לא היינו מתפתים אליו וסומכים עליו, היינו נשארים בבית, וכך היינו מתחפרים במצבנו הרע. האריה אמנם כועס, אך אנו מעדיפים לשמור מרחק, ממילא אין מה לעשות. לכן בא השועל והביא אותנו לפני המלך, שם כבר אי אפשר להתחמק – כמו רופא החושף לפני החולה את מצבו המסוכן ואומר: אתה חייב להתמודד עם זה!

אבל יותר מזה, העמידה לפני המלך לא רק מכריחה אותנו להתמודד, אלא גם נותנת כוח לעשות זאת! כלומר, כשאנו עומדים לפני המלך, אמנם אנו מאד יראים וחרדים (במיוחד כשאנו מבינים שאין על מי לסמוך), אבל בממד פנימי עצם נוכחות המלך מעוררת השראה של בטחון בקשר אליו ובכוחנו לעשות זאת. גם הרופא הטוב המראה לחולה את מצבו הקשה, עושה זאת כדי לגרום לו להתמודד, ובכך הוא נוסך בו בטחון ועוז. אם זיהינו קודם את שלשת השלבים, הכנעה-הבדלה-המתקה, הרי כעת אנו מבינים שלפני הכל ישנה המתקה נסתרת, שרק על הרקע שלה ניתן להכניע ולהניע את התהליך הגלוי.

נגדי תמיד

בכל יום מקריבים בבית המקדש שני קרבנות תמיד, בשחר ובין הערביים. בספרים הקדושים אמרו שהדבר רומז לשני פסוקים שעל האדם לשוות לפניו בכל יום תמיד: האחד, “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, והשני, “וחטאתי נגדי תמיד”. כאשר האדם קם בבקר עליו להתבונן “שויתי ה’ לנגדי תמיד” (כמובא בפתיחת השולחן ערוך), תמיד של שחר. וכאשר נוטים צללי ערב עליו לזכור “וחטאתי נגדי תמיד”, תמיד של בין הערביים.

אלא ששני ה”תמידים” הללו תלויים זה בזה. סתם כך, לא טוב שהאדם יחשוב “תמיד” על מצבו הנפול, “וחטאתי נגדי תמיד”, הרי זה יביא אותו רק ליאוש ללא מוצא. אבל אם ההתחלה היא “שויתי ה’ לנגדי תמיד” – עוגן חזק בנוכחות ה’ אתי בכל מצב – אז ניתן במקביל לחשוף את החסרון של “חטאתי”, מתוך בטחון שתמיד אפשר להתגבר על החטאים ולתקנם. והנה סימן יפה לקשר בין השניים: הוי’ ועוד חטאתי בגימטריא תמיד.

“דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב”. עכשיו, בימי התשובה, אפשר לפנות אל המלך, בקשר ישיר ממש, מתוך בטחון שהקשר אפשרי והתיקון אפשרי.

לפי המאמר ‘אשרי איש יתאמץ בך’ בספר ‘אני לדודי’