מתורת מי השילוח

בז’ טבת היה יום ההילולא של רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז’ביצא, בעל “מי השילוח”. הוא היה מגדולי תלמידי רבי בונים מפשיסחא, לאחר פטירת רבי בונים כפף עצמו כמה שנים להנהגת חברו, רבי מנחם מענדל מקוצק, עד שהבין ברוח-קדשו שעליו לפרוש ולהנהיג עדה בעצמו. בנו וממשיכו היה רבי יעקב, בעל “בית יעקב”, שהרחיב מאוד את הרעיונות של אביו, ונכדו היה רבי גרשון חנוך “בעל התכלת” (דמות מיוחדת במינה). גדולי תלמידיו היו רבי לייבלי איגר (התורת אמת) ורבי צדוק הכהן מלובלין.

מחול לצדיקים

בעל מי השילוח מסביר שכאשר אומרים “שמע ישראל” צריך לכוון את דברי חז”ל “עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא והוא יושב ביניהם” – המחול הוא עיגול, בלי ראש וסוף, ובו יושבים כולם בשווה ובאותו מרחק מהקב”ה. זאת מכוח הגילוי שכולנו שווים ביחס לעצמות ה’ יתברך. הציור הזה מתקשר לדברי הרבי מליובאוויטש שלעתיד לבוא כולנו רוקדים עם הקב”ה בקדש הקדשים, דהיינו שהריקוד (“מחול לצדיקים”) מגלה את השוויון של כולם.

מבחן הרוגז

אחת התורות החשובות של מי השילוח היא על מאמר חז”ל: “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע… אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה… אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע… אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה” (ברכות ה, א). ונציין שהחוש של חודש טבת, שאנו נמצאים בו, הוא “חוש הרוגז”.

וכך מסביר בעל מי השילוח: בכל פעם שבאה לאדם איזו מחשבה ורצון, חמדה או שמחה, בדבר מסוים, עליו לבחון אותה בארבע דרגות של מבחן פנימי-נפשי, לדעת אם היא מאה אחוז מצד הקדושה או שיש לו בה איזה אינטרס, נגיעה או פניה, וצריך לפרוש ממנה. כלומר, האם השמחה שלי או הרצון שלי בחיים הם באמת מה שה’ רוצה ממני, או שזה רק הרצון האישי שלי ואז “בטל רצונך מפני רצונו”.

המבחן הראשון: “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע” – להתבונן בכך שכל חמדה ותאוה בעולם הזה היא זמנית וחולפת. אפילו בשמחה של קדושה יש משהו חולף בעולמנו, “עלמא דשקרא” שהיום אנו פה ומחר בקבר… בעקבות ההתבוננות הזו, אפשר לזהות שהמחשבה לא הכי טובה ופוסלים אותה. אם עדיין מרגישים משיכה, המבחן הראשון עבר בהצלחה, אבל צריך לעבור למבחן הבא:

המבחן השני הוא “יעסוק בתורה“. התורה היא “תבלין” ליצר הרע, התורה מגלה שכל מה שאפשר להשיג באיסור אפשר להשיג גם בהיתר ובקדושה, “כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה” (חולין קט, ב), וכאן על האדם לחשוב: אם אני רוצה משהו טוב, הרי וודאי אמצא אותו בתוך העסק בתורה. אם החמדה בטלה, מוטב. ואם האדם עדיין חפץ בדבר, יעבור למבחן הבא.

המבחן השלישי: “יקרא קריאת שמע“. גם בלימוד תורה יש עדיין חשש משמץ גאוה, “אני יודע תורה, אני קצת תלמיד חכם”. אבל בקריאת שמע כולנו אותו דבר ממש, “מחול לצדיקים”, וזה מבטל לגמרי את הגאוה.

המבחן הרביעי: “יזכור לו יום המיתה“. גם השלב הראשון הוא בתודעה ש”סוף אדם למות”, אבל כעת מדובר על תחושה כאילו אני ממש מת ברגע זה (והיא כוונת נפילת אפים לפי הקבלה). אם אחרי כל זה, אני עדיין רוצה באותו דבר, סימן שזהו רצון מבורר לגמרי מצד הקדושה. ואז אפשר ללכת על זה, לשמוח בלי מעצור, ב”תקיפות והתפשטות” (מושגי יסוד בתורת מי השילוח).

המבחן של יעקב אבינו

בדרך הזו מסביר מי השילוח את הנהגת יעקב אבינו לאחר שהתבשר כי “עוד יוסף חי”, אחרי עשרים ושתים שנות ניתוק. יעקב מרגיש שמחה עצומה, “רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי”, והוא רוצה לברר האם השמחה הזו היא רק מצד הטבע הפשוט או לגמרי מצד הקדושה, שהרי יעקב תמיד חושש “שמא יגרום החטא”. ואז אומר יעקב “אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת” – מזכיר לעצמו שבסוף הכל מת ועובר, המבחן הראשון. בהמשך נאמר “וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק” – והכוונה לעיסוק בתורה, המבחן השני, שכן התורה ניתנה “מפי הגבורה” (מידת יצחק אבינו).

אחר כך מגיע המפגש עצמו ואז יוסף נופל על צואר אביו ובוכה, ומפרש רש”י: “אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע“, זהו המבחן השלישי. ומיד אחר כך אומר יעקב ליוסף “אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי” – זהו המבחן הרביעי. כעת יעקב חוזר לנקודת ההתחלה: “אמותה הפעם” מקביל ל”בטרם אמות”, “כי עודך חי” מקביל ל”עוד יוסף בני חי” – לאחר שעבר בהצלחה את כל המבחנים הוא חוזר לרגש השמחה הראשון, וביתר שאת. מה שנוסף כעת הוא המלים “אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ” – אני רואה את פניך-פנימיותך, רואה שנשארת בצדקתך, וחש שהכל מתאים לפנימיות רצון ה’. 

—

מתוך שיעורי הבקר בכולל כפר חב”ד – שידור חי ב8:30 בבקר – https://pnimi.org.il/video/live-broadcast