נדרי האיש והאשה

How many commandments and prohibitions can a person already have? It turns out that a great many… in addition to all the usual fixed mitzvot, three thousand mitzvot in all their details, a person can obligate himself or forbid himself from a certain act, as we learn in Parshat HaNdar, at the beginning of Parshat Matot: “Any man who makes a vow to God or the seven An oath to a ban is a ban on his soul, his word will not apply to whatever comes out of his mouth and he will do it.” For example: He who vowed not to eat apples, he is not allowed to eat apples, as forbidden by the Torah! He who vowed to eat an apple and did not eat it, transgressed the Torah prohibition. And he who vowed to bring a sacrifice or To donate a certain amount to charity, it is obligatory from the Torah to fulfill one’s vow.

Adam, man and woman

Where does the vow come from? Let’s be precise in the words that open the chapter on vows: “A man who makes a vow… and a woman who makes a vow “. The word Ish expresses the special individual personality , in contrast to the word Adam which is also used as a general name for the human species in general, therefore there is no division into male and female and both together are called Adam, “male and female in Ram… and he will call their name Adam” [1] . On the other hand, the man is the partner of the woman – a distinct personality in which there is a clear division of he and she.

נדייק יותר בהופעה הראשונה של איש ואשה בתורה[2]: ה’ הפיל תרדמה על האדם, ואז “ויבן ה’ אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי… לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. ביצירת האשה, האיש עדיין נקרא האדם, ורק לאחר שהוא רואה את האשה הוא קורא לה בשם זה ותוך כדי כך הוא מגלה ששמו שלו הינו איש (לאחר שהמלה אשה מופיעה כבר שתי פעמיים[3]).

דהיינו, בהתחלה התודעה היא של ‘אדם’, ללא חלוקה של זכר ונקבה, וכדברי חז”ל שהאדם נברא “דוּ פרצופים”[4], כלול מזכר ונקבה. אז מתרחש תהליך ה’נסירה’, כאשר האשה נלקחת מצלעו של האדם, במטרה ליצור זיווג “פנים בפנים” של איש ואשה. לכן כאשר האדם רואה מולו את האשה הוא מזהה את עצמו כאיש, ואז מתגלה המשמעות השלמה של תהליך הזיווג שבו עוזב ‘איש’ את הוריו ודבק ב’אשתו’.

השם אדם שייך יותר לתחום ה’מוחין’, ואילו השם איש לתחום ה’מדות’ – מדות הלב המתפעלות ומתלהבות כאש. יחסית, האיש מזדהה יותר עם עולם המוחין, והאשה עם עולם המדות. לכן בתחילה האדם אינו מכיר את עצמו כאיש (או אשה), ורק כאשר הוא רואה מולו את האשה הוא חש בהתפעלות לבו לעומתה, “זאת הפעם עצם מעצמי” שלבי פועם לעומתה, וכך מגלה את עצמו כאיש בעל לב (וברמז: האדם רואה מולו אשה, ואז הוא עושה את חשבון הגימטריא: אדם ועוד אשה = מאיש [לוקחה זאת]).

איש ואשה בנדרים

כעת נחזור לפרשת נדרים. כמו שהאשה בתחילתה “לוקחה” מהאיש, כך נדרי האשה כאילו נלקחים מנדרי האיש – בתחילה “איש כי ידר נדר” ואחר כך “ואשה כי תדר”. הנדר (וכן השבועה) מבטא תכונה ‘גברית’, חוסר השלמה עם המציאות אלא קביעה קשה ולוחמנית, מתעמתת וחריפה, “אסור לי לעשות כך” או “אני חייב לעשות כך”, תוך נטיה להתנצח ולנצח. “האיש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש”[5], האיש מדבר בלשון קשה והאשה בלשון רכה[6]. לכן כאשר האשה נודרת, ובכך מחקה את תכונת האיש, היכולת ביד האב או הבעל להפר את נדריה, למנוע אותה מלקבוע החלטות מחייבות ללא הסכמתו[7].

במערכת היחסים בבית, ניתן להבין בפשטות שהנדרים עלולים לגרום למתחים ובעיות בשלום הבית. ואכן, ההלכה אומרת שהבעל מפר נדרים של “עינוי נפש” או “שבינו לבינה”[8] – נדרים כאלה שפוגעים בניהול התקין של חיי משפחה. בעומק, הבעיה מתחילה בעצם הנטיה של האשה לנדור ולהתנהג באופי קשה וקשוח (כמו “המין החזק”), ובכך היא פוגעת בנשיותה הרכה והיפה. הנטיה הלא-מחושבת של האשה לנדור עלולה להתנקם בה כאשר תעמוד בפני קשיים ופיתויים, ותדרש למאמץ שאינו לפי כוחותיה.

כאשר הבעל מפר (מפורר) את הנדר, הוא מאזן את הנטיה הזו ומסייע לאשה לחזור לעצמה. ובכך להחזיר את המבנה הנכון בבית – בית שיש בו איש ואשה, שלכל אחד האופי שלו, ויחד הם יכולים להתחבר “פנים בפנים”, “ודבק באשתו והיו לבשר אחד” וזוכים לפרות ולרבות[9]. ביטוי לכך שהנדר והשבועה יוצרים ‘חסימה’ במשפחה, יש בדברי חז”ל “בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה”[10] וזהו הטעם לקרבן יולדת – אך אין זו שבועה רגילה, אלא נטיה נפשית שהקב”ה עצמו מרפא וכאילו מפר את שבועתה כדי לאפשר המשך פריה ורביה.

אם בכל זאת האשה רואה צורך אמיתי לקבל החלטות וסייגים מסוימים, עליה לעשות זאת “בלי נדר” והתחייבות (כמו שנאמר בהלכה בכלל, גם לגבי גברים), תוך הקשבה למציאות ולא במאבק. כאשר האשה תנהג ברכות, כפי טבעה, ללא הכרזה של נדר, היא תמצא את הכוחות הפנימיים להתמודד עם הפיתויים ותגלה את החוסן הפנימי שלה היכול לעמוד בפני כל זעזוע[11].

נדר אישי ונשי

נחזור למלים איש ואשה ונדייק שהנדר הוא עניין אישי. יש את הדרך הסלולה לרבים, קיום התורה המחייב את כולם. זו ההלכה הרגילה, עניין אובייקטיבי שנאמר לכולם במדה שווה: כולם חייבים לשמור שבת וכשרות, כל גבר חייב להניח תפילין וכל אשה להדליק נרות שבת. השולחן ערוך, בעיקרו, פונה במדה שווה לכל יהודי (אם כי גם בו יש חילוקי מדרגות בין הלכה מחייבת להידורים וחומרות). לפעמים די בכך, ללא צורך מיוחד לבטא את האישיות המיוחדת שלי ושלך.

אך לפעמים מתעורר האדם – יותר נכון, מתעורר האיש – ומרגיש צורך לבטא את העניין האישי שלו, הסובייקטיבי. האיש מרגיש ‘חייב’ לעשות מעשה מסוים, או שממש ‘אסור’ לו לעשות, ואז הוא חש צורך לנדור ולהשבע. התורה הכללית שייכת לכולם, ובדרך כלל היא שייכת בכל מקום ובכל זמן, אבל תורת הנדרים היא נטיה אישית לגמרי, מה אני מרגיש כאן ועכשיו.

כך תובן הפתיחה המיוחדת של הפרשה, “וידבר משה אל ראשי המטות” – שלא כמו הפתיחות הרגילות בתורה שבהן ה’ מדבר אל משה או משה מדבר אל בני ישראל[12]. “ראשי המטות” הם נשיאי השבטים – שבט ומטה הם ענפים נוטים ומתפשטים, כל שבט עם הנטיות המיוחדות לו המתבטאות בנדרים, עד שניתן לומר שיש נדרים אופייניים לשבט ראובן ואחרים לשבט שמעון. ליתר דיוק, קיים הבדל בין שבט ומטה – השבט הוא ענף רך וגמיש (היכול לשמש כשוט) והמטה הוא ענף יבש וקשה (שאפשר להשען עליו או להכות בו). כל עוד מדובר בנטיה רכה וגמישה של הנפש, לא מגיעים לנדרים ושבועות, אך כאשר מדובר בנטיה מעוצבת וקשיחה, בבחינת מטה (הנוטה בבירור למקום אחד), אז מופיעים הנדרים.

אך מתוך הדברים כעת נראה שהנדר שייך לאשה יותר מאשר לאיש! הרי האופי של הגבר יותר יציב (לחיוב ולשלילה), הוא פחות מבטא את האישיות המיוחדת לו, ופחות מודע לה, ולכן מסתפק בתורה הכללית-האוביקטיבית ופחות נוטה לנדרים ושבועות. ואילו האשה מודעת לאישיות הסוביקטיבית הדורשת ביטוי ומתפרצת לעתים בנדר ושבועה (ולא לחנם מופיעות מסכתות נזיר ונדרים בסדר ‘נשים’ מששה סדרי משנה).

בלשון פנימיות התורה: הנדר קשור דוקא לספירת הבינה. בעוד החכמה מבטאת מהות אוביטקיבית ויציבה, הרי הבינה היא ראשית המציאות, ובעוד החכמה משולה לאיש (‘אבא’) הרי הבינה היא אשה (‘אמא’) – “בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש”[13], וגם הלב מתייחס יותר לספירת הבינה (“בינה לבא ובה הלב מבין”), ולכן אנו מוצאים יותר “אשה נדרנית” מאשר איש נדרן.

התכללות איש ואשה

ראינו, אם כן, שני צדדים הפוכים לכאורה, האם הנדר שייך יותר לאיש או לאשה. נוכל להתאים בין הדברים כאשר נבין שיש “התכללות” בין האיש והאשה. כך מוסבר בקבלה ובחסידות שבתוך נפש האיש יש פן נשי, “האשה שבאיש”, ובתוך האשה יש צד גברי, “האיש שבאשה” (בלשון המדע היום יש לכך ביטוי בכרומוזומים של הזכר והנקבה).

ובכן, לאיש מצד עצמו (“האיש שבאיש”) יש אישיות קשה וכובשת, אך עדיין אין בכך כדי להניע אותו לנדור. כיון שבדרך כלל אין לו צורך “להוכיח את עצמו”. הוא “אומר ועושה, גוזר ומקיים”, גם בלי להכריז על מחויבות, כתכונת החכמה שאינה צריכה לביטוי חיצוני. רק לעתים רחוקות מתעורר הצורך לנדור, בעיקר לעומת התנגדות או פיתוי. מה מניע בפועל את האיש לנדור? זו התכונה של “הבינה הנשית” שנמצאת גם בו[14], התעוררות הלב החם והמודעות העצמית האישית שמגיבה לשינויי המציאות. בקיצור: הנדר מבטא את התוקף הגברי המהותי (בחינת חכמה) אך הוא מתעורר בפועל רק מכח הבחינה של “האשה שבאיש” (בחינת בינה שבחכמה).

ובאשר לאשה: מהצד “הנשי הטהור” שלה אין לה נטיה לנדור, אלא לקבל את המציאות הנתונה ולהסתגל אליה, כשהיא מצליחה להתמודד בכח ה”בינה היתירה” שבה, מבלי לייצר סייגים מלאכותיים. בעוד הגבר נוטה לכבוש ולנצח, בפעילות אקטיבית, הרי האשה יודעת להודות ולקבל באהבה את משברי המציאות (וזהו ההבדל בין ספירת הנצח לספירת ההוד, “איהו [הזכר] בנצח, ואיהי [הנקבה] בהוד”). מה מביא את האשה לנדור? הצד של “האיש שבאשה”! הצד הזה אינו מוותר ואינו נכנע, ורוצה לנצח את החסרונות על ידי פעולה ‘לוחמנית’. כך למשל, האשה מצווה בפחות מצוות מאשר האיש – שכן היא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן – ומשום כך יכולה להתעורר אצלה נטיה ‘להשלים את החסר’ כשהיא מקבלת על עצמה בנדר סייגים והנהגות טובות. הנדר מתקשר במיוחד למושג התשובה, שכן מי שחוזר בתשובה ורוצה לפרוש מהרגלים גרועים שהורגל בהם, נצרך לעתים לכבול את עצמו בסייג של נדר, והתשובה בעיקרה היא התעוררות המיוחסת לאשה (כמו שמוסבר בפנימיות התורה שהמלה תשובה פירושה תשוב-ה, האות ה”א התחתונה של שם הוי’, ב”תשובה תתאה”, או האות ה”א העליונה, בתשובה עילאה).

הנה למדנו שהנדרים באים מהתכללות האיש והאשה, מצד “האיש שבאשה” ו”האשה שבאיש”[15]. והדבר רמוז בסיום פרשת נדרים שאנו עוסקים בה: “אלה החקים אשר צוה ה’ את משה בין איש לאשתו” – מה שיש בין האיש והאשה, האשה שחקוקה באיש והאיש שחקוק באשה (כאשר חק הוא מה שלמעלה מטעם ודעת, החלק הנסתר והלא ידוע).

תיקון המטות בארץ

לסיום, נחזור למושג “ראשי המטות”, שעל שמו נקראת הפרשה “פרשת מטות”. מלבד הפרת נדרים בידי האב והבעל, הכתובה בפירוש בפסוקים, קיימת גם התרת נדרים על ידי החכם שמוצא ‘פתח’ ועוקר את הנדר מעיקרו, כאילו לא היה מעולם[16]. אך “היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו [אין גילוי מפורש בפסוקים]”[17]. מכל מקום, הציווי המיוחד ל”ראשי המטות” רומז שלראשי העם, החכמים, ניתן כח מיוחד להתיר את הנדר[18].

והנה, לאחר פרשת מטות מגיעה פרשת מסעי (ובשנים רבות אלו פרשות מחוברות), ובסיומה חוזרת פעמים רבות המלה ‘מטות’. שם מדובר על ראשי שבט מנשה שבאו וטענו שאם בנות צלפחד, שירשו את נחלת אביהן, תנשאנה לבני שבט אחר אז תגרע נחלת השבט, “ונגרעה נחלתן מנחלת אבֹתינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם”. לכן ציוה ה’ את משה שכל בת יורשת נחלה תנשא דוקא לבני אותו שבט, וכך “וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. אולם חז”ל מסבירים שציווי זה היה תקף רק לדור הראשון הנכנס לארץ[19].

הסברנו שהמושג ‘מטה’ מבטא נטיה קשיחה ומוגדרת. בדור הראשון, הנטיות השונות של השבטים היו קשיחות ומובחנות (וכך היה רצוי), ולכן היתה המצוה שלא לערב בין השבטים. אבל הכניסה לארץ מרככת את הנטיות השבטיות הקשות ומאפשרת לבני השבטים השונים להתחתן זה בזה, עד שהיום בו הותרו השבטים לבוא זה בזה הוא יום חג, חמשה עשר באב.

זהו גם הסוד של התרת נדרים. הנדר מקבע את הנטיה האישית ומונע חיבור בין איש לרעהו, בין איש לאשה, ובין שבט לשבט (מטה למטה). אך משה רבינו מגלה לראשי המטות את הסוד שניתן להתיר את הנדר. הנדר שייך לספירת הבינה, הבנויה ומוגדרת, אבל החכם מייצג את ספירת החכמה, את השרש המהותי (ההיולי) שמכוחו אפשר להתיר את התסבוכות והקשרים. התרת הנדרים המיותרים היא המציאות הרצויה בארץ ישראל, שעליה נאמר “אוירא דארץ ישראל מחכים”[20] – הופך אותנו לחכמים המתירים נדרים – ואז הכל “בלי נדר”, והסימן בגימטריא: בלי נדר = הארץ.