נח מקטני אמנה היה

במאמרים הקודמים סקרנו את ההבדל בין אמונה ובטחון מתוך סיפוריהם של רבי עקיבא ונחום איש גמזו. בהשגחה פרטית השבוע אנו קוראים בפרשת נח ועל כן נפנה להתבונן באמונה כפי שזו התגלתה אצל נח ומכאן נלמד פרק חשוב בהבדל בין עבודת ה’ של יהודי ובין זו של מי שאינו יהודי.

לחיות עם הסיבות

בתחילת פרשת נח אנו למדים ש”את האלקים התהלך נח”. נח לא היה הראשון אותו מתארת התורה בצורה זו. כבר על אבי-סבו חנוך נאמר “ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו”. מה פירוש הביטוי “להתהלך את האלקים”. אונקלוס שדרכו להרחיק כל הגשמה מפירוש התורה מתרגם “בדחלתא דה’ הליך נח”. כלומר, אדם לא יכול ללכת את או עם ה’, כי זו הרי הגשמה, ועל כן מפרש אונקלוס, נח ניהל את חייו (הלך) עם מדת יראת ה’ (כך אונקלוס מתרגם גם ביחס לחנוך). כיצד נראים חייו של אדם המנהל את חייו מתוך יראת ה’? אם נאמץ את לשונו של ר’ אשר פרוינד זיע”א, אחד מגדולי עובדי ה’ החסידים בדורינו, אדם כזה חי עם הסיבות האלקיות. כלומר, בכל דבר שהוא רואה או שומע, הוא מחפש את ההדרכה האלקית של מה ה’ רוצה ממנו (מומלץ מאד לקרוא בספר “ר’ אשר – מפי תלמידיו” על דרכו והדרכתו זו של ר’ אשר). כמובן, שהנחת היסוד היא שכל אשר קורה לי מסובב על ידי ה’.

יראת ה’ והתבטלות בנפש

בחסידות מבואר שיראה היא תנועה של בטול והתבטלות בנפש, כלומר שבעזרת היראה האדם בורח מלהרגיש את עצמו כמציאות נפרדת מה’. על כן ענינה של היראה הוא השגת האין – עד כמה אני איני. דרך נוספת להסביר במושגים מודרניים יותר את היראה הוא לומר שאדם הוא רגיש. אכן, מי שאין לו יראת ה’ אמיתית, עלול בהחלט לטעות בהבנת הסיבות האלקיות. כיצד? נתאר לעצמנו אדם שמאזין לרדיו ומשוכנע שהקריין מדבר אליו אישית. זהו כמובן מקרה קיצוני, אך הוא מדגים היטב שדמיונות אלה מקורם בהרגשת ישות (אגו) מנופחת. באופן דומה, אדם הסובל ממחלת הרדיפה (פרנויה, כלומר כולם נגדי, כולם רודפים אותי) למעשה סובל מתחושת חשיבות עצמית וישות. כדי לבחון נכון מה המסר המסתתר בסיבה – מה ה’ רוצה ממני – עלי להיות בטל מספיק כדי להרגיש שאני אין וה’ הוא היש, שה’ הוא המסובב את הסיבה (את המתרחש), ולא שהסיבה סובבת סביבי כדי לשרת אותי.

 נח מקטני אמנה היה

אם כן, להתהלך את האלקים פירושו לחיות עם יראת ה’, להיות רגיש וקשוב למסר האלקי המהדהד מהסיבות – מהסביבה. למעשה, לומר על אדם שהוא מאמין ולומר עליו שהוא ירא שמים, אלה כמעט מושגים נרדפים. אכן, כפי שיראת ה’ קשורה עם האין, כך גם האמונה ולכן, בסוף הפסוק המתאר את דרכו של חנוך אומרת התורה, “ואיננו” (ורמז נאה בדבר, דרכו של חנוך “ויתהלך חנוך את הא־להים ואיננו” עולה בדיוק 10 פעמים איננו). חנוך דבק בדרכו כל כך חזק שלבסוף התאיין בעצמו, כלומר התאחד והסתלק לתוך האין האלקי – חזר להיות אינו! יוצא שהתהלכותו של נח את האלקים זוהי אמונתו של נח. והנה, על הפסוק “וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל” כותב רש”י (בשם חז”ל), “אף נח מקטני אמנה היה – מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים”. תלותו של נח בסיבות המתגלגלות מה’ לפתחו גרמו לו מצד אחד להאמין שאכן יהיה מבול, אבל מצד שני, כל זמן שה’ לא דחק בו (עם מי המבול – הסיבה) להיכנס לתבה, הוא חשש לעשות זאת על דעת עצמו. תכונה זו נקראת אמונה דקטנות, שכן, דרגה זו של אמונה אינה דוחפת את האדם ליזום בעבודת ה’ שלו. נח, המייצג את הדרגה הגבוהה ביותר של אינו-יהודי עובד ה’ וצדיק, יכול רק ללכת עקב בצד אגודל אחרי ה’. התהלכותו את ה’ פירושה שה’ מתקדם (מסובב סיבות בעולם) ובעל קטנות האמונה יכול רק להיות רגיש לכיוון וללכת בעקבותיו. עיקר תפקידם של חסידי אומות העולם לשמר את הקיים (מכאן צומחת הרגישות לסביבה ולטבע), אבל אין ביכולתם להיות יזמי היי-טק רוחני ואמוני. כל זאת כמובן בניגוד לאברהם אבינו, היהודי הראשון, עליו אומר הכתוב “וְהֶאֱמִן בַּהוי’ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה”. מדוע נחשבת אמונתו של אברהם למעשה צדקה? כי אברהם העפיל מעל דרגתם של נח וחנוך לאמונה דגדלות ובכך זכה לא רק למדת האמונה אלא גם למדת הבטחון.