ניגונים כשרים

שאלה:

כמוזיקאית, אני מכירה מקרוב סגנונות רבים של מוזיקה, בשלב מסוים התחברתי מאוד לניגוני חב”ד אך לאחרונה שוב אני מתלבטת האם להשקיע בסגנונות אחרים. בנוסף, אני מבולבלת ביחס למוזיקה החסידית המודרנית, ובפרט המקצבים של דיסקו, דאנס/טראנס – שאותם מלבישים גם על ניגוני חב”ד. אני מרגישה שהמקצבים הללו מעוררים את הצד הבהמי, אגו והתרכזות עצמית. כשאני משתתפת בחתונות של המשפחה שמנגנים בהם במקצבים כאלו (כמובן מילים כשרות) ממש קשה לי להתחבר לשמחה בזמן הריקודים. מה דעת הרב בנושא? האם יש מקצבים שנחשבים יהודיים לעומת כאלו שלא? יש גם הטוענים שהמקצב החסידי גם הוא לקוח מהגויים (מרשים, ואלסים וכדו’) והכל עניין של הרגל.

תשובה:

התחושה הטבעית שלך נכונה מאד, ואינך צריכה להתבלבל. למעשה, תישארי עם ניגוני חב”ד המקוריים, וניגונים הדומים להם (מעוד צדיקים וחסידים), בדיוק כמו שעובדי ה’ באמת היו שרים אותם. המקצבים המודרניים שהזכרת, המעוררים את היצר הרע (הגאוה והתאוה) מאד לא טובים, תתרחקי מהם. אמנם בחתונות וכדו’ צריך לקבל את היסורים באהבה לשם שמחת חתן וכלה.

יותר בהרחבה: ידועים דברי רבי נחמן מברסלב שאין לשמוע נגינה ממנגן רשע אלא רק ממנגן כשר. הוא מדבר אפילו על אותו ניגון ממש, וודאי שהדברים נכונים על סגנון ניגון שמגיע ממקור לא טהור. יש מוזיקה חיובית, ניגונים כשרים, ויש מוזיקה שלילית שנוצרה ע”י אנשים לא טובים וממילא המנגינה בעצמה היא מנגינה זולה ומלאת תאוות. אמנם מקובל לומר ש”מנגינה אינה מקבלת טומאה”, ובכל זאת יש מנגינה שנוצרה לכתחילה מתוך תאוות, מתוך כפירה, מתוך כוונה לעורר תאוות אצל השומע – והיא מנגינה זולה ביותר.

נכון שניגונים חסידיים רבים באו ממקורות זרים לגמרי, אבל מדובר בצדיקים בעלי נשמה גדולה ועדינה שידעו “לגייר” את הניגון המסוים, לפעמים רק בשינוי קל, ולהפוך אותו לניגון קדוש (כמו אדמו”ר הזקן שלקח מנגינה הידועה בשם “מארש נפוליון” והפך אותה למנגינה קדושה, ובכך הוציא את ניצוץ החיות הקדוש שהיה שבוי בקרבה).

חלק ניכר מהמוזיקה העכשווית הוא מוזיקה זולה שנוצרה מתוך תאוות, ובמקום לתקן היא משחיתה. לצערנו, גם הרבה ממה שנקרא “מוזיקה חסידית” הוא מוזיקה זולה ביותר שהשפעתה רעה – ומוטב שלא היו יוצרים אותה כלל. גם אם הזמרים יראי-שמיים, הרי המוזיקה שהם שרים אינה אלא חיקוי של ג’אז או פופ וכדומה. אין להכליל באופן גורף, אבל כך נראים פני הדברים.

בנוסף, יש לחלק בין מנגינה לקצב. עיקר הבעיה בנגינה פסולה הוא דוקא בקצב. לנקודה זו יש מקור בקבלה וחסידות: כתוב שיש קליפה הנקראת לילית, שהגימטריה שלה, תפ, רומזת לתוף השלילי, לעומת התוף החיובי של מרים הנביאה. התוף אחראי על המקצב, ומכאן שעיקר המשיכה לתאוות ופיתויים הוא בעזרת המקצב. בהקשר זה, מוסבר שבאמירת מזמורי תהלים בהשתפכות הנפש ניתן לדחות את הקליפה הזו (כפי שרמוז במלה תהלים העולה תפה, וכמו שנהוג לומר תלים – תף), שכן דוד מלך ישראל, “נעים זמירות ישראל” ו”יֹדֵע נַגֵּן”, הכניס את עצמו בתוך ספר תהלים.

בימינו, רוב המנגינות הלא טובות הן יותר קצב מאשר מנגינה, עד כדי כך שלפעמים אין בכלל מנגינה אלא רק תוף, רק קצב, שמעורר את הרבדים הנמוכים של הנפש ומשחית אותה. יותר מזה, לפעמים אין זו מוזיקה אלא פשוט רעש… בהלכות שבת מדובר על האיסור לנגן בכלי נגינה בשבת (שמא יתקן את הכלי), וכותבים שם הפוסקים שישנם דברים הנדמים כמו שיר אך אינם נקראים שיר כיון שאינם מושרים בדרך של “נעימה ונחת”. “נעימה” מתייחס לעצם המלודיה, האם היא יפה או לא, ו”נחת” מתייחס למקצב. אם כן, אותה מוזיקה עכשווית שאינה בגדר “נעימה ונחת” אינה שירה ומנגינה אלא פשוט רעש.

שתהיינה בשורות טובות, ונזכה לשמוע ולחבר ניגונים כשרים המרוממים את הנפש, עד לגאולה “ברוב שירה וזמרה” (כלשון הרבי מליובאוויטש).