מכון גל עיני
נכתב עלידי
מחזור החודשים בלוח העברי מתחיל בחודש ניסן, ולכן חודש אדר הוא “אחרון אחרון חביב” בחודשי השנה. בשנה מעוברת, חודש אדר ‘מתפצל’ לשניים, וכך מתקבלים שלשה-עשר חודשים המקבילים לשלש עשרה מדות הרחמים של ה’, “אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה”. כלומר, בשנה רגילה אדר הוא כנגד “וְחַטָּאָה”, ובשנה מעוברת אדר ראשון הוא “וְחַטָּאָה” ואדר שני “וְנַקֵּה”. כיון שאנחנו בשנה רגילה (תשפ”א), נעסוק הפעם ב”וְחַטָּאָה”.
לכפר על השוגג
ה’ “נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה”, סולח לעוונות שעשינו במזיד, לפשעים שעשינו להכעיס, ולחטאים שעשינו בשגגה. אבל למה בכלל צריך לסלוח על השוגג? הרי מדובר במה שנעשה ללא כל כוונה רעה!
ראשית, האדם אחראי על כל מעשיו, גם על השגגות, “אדם מועד לעולם”. אם היית מספיק ערני וזהיר, לא היית נכשל! היית יכול לברר, ללמוד מה מותר ומה אסור ולשים לב למעשיך (ואם באמת לא יכולת לדעת ולהיזהר אזי אתה אנוס ולא שוגג, ואינך נענש כלל).
החוטא מחטיא את המטרה, המעשה אינו מכוון ולכן אינו פוגע ביעד הנכון. ה’פספוס’ הוא חסרון, וכן משמעות המלה חטא היא חסרון, כמו בפסוק “והייתי אני ושלמה בני חטאים” (דברי בת שבע לדוד המלך, בחששה ששלמה יפסיד את המלוכה שלא בצדק). לא התכוונת לפגום, אך למעשה פגמת והחסרת.
התורה מקדישה טיפול מיוחד לחטאים השוגגים. כמעט כל הקרבנות המכפרים באים על חטאים שנעשו בשגגה. למשל, המחלל שבת בשוגג מביא קרבן חטאת לכפרה. אדרבה, במידה מסוימת, השוגג חמור יותר מהמזיד! המזיד מודע למעשיו, וכשהוא מבקש לחזור בתשובה הוא עושה זאת בהכרה שלמה – ברור לו שהלך בדרך הרעה וכעת הוא מתחרט בלב שלם ומתחיל ללכת בדרך הטובה. אבל השוגג חושב “אצלי הכל בסדר, מה כבר עשיתי”. הוא מתכחש לחטאיו והחטאותיו וממשיך לטעות ולשגות. רמאות עצמית היא הדבר החמור ביותר, ולכן דווקא השוגג חייב לבקש סליחה וכפרה.
יותר בעומק, החטא בשגגה יכול לבטא פגם עמוק יותר מאשר המזיד! מה שנעשה במזיד וכוונה, עד כמה שיהיה חמור, משקף את הרובד הגלוי של הנפש. למשל, מי שמתוך כעס פגע במכוון בחברו – זהו דבר נורא ואיום, אבל ניתן לזהות בבירור את הבעיה הגלויה לעין. לעומת זאת, מי שפגע בחברו בטעות, מחוסר זהירות או חוסר רגישות – הדבר מעיד על רע נעלם, נקודה בעייתית המקננת ברבדים הנסתרים בנפש. מסופר על צדיקים גדולים שבשעה של חשבון נפש הגיעו לתחושת ‘מרירות’ עצומה כאשר חשבו על הרע הנעלם שאולי חבוי עמוק בנפשם.
נמצא שהמבט מתהפך: הכי קשה לנקות את החטא בשגגה! ובכל זאת, ה’ “נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה” – מוחל וסולח לא רק על המזיד אלא אפילו על ה”חטאה”, מסייע לנו להיפטר אפילו מאותו רע נעלם שאיננו מודעים אליו ואיננו מגיעים אליו בכוחות עצמנו.
הפה הקדוש
לפי חכמת הקבלה, מדות הרחמים נקראות “תיקוני דיקנא”, תיקוני הזָקָן. כלומר, גילוי הקב”ה בעולמות העליונים נמשל לדמות האדם (שנברא “בצלם אלקים”), כמו המשל הידוע של מדת החסד האלוקית כיד ימין. בדרך זו, מדות הרחמים של ה’ נמשלו לשערות הזקן המעטרות את הפנים, כמו שאדם זקֵן נוטה לרחם יותר מבחור צעיר (דרך אגב, מכאן החשיבות הרבה לגידול זקן). יותר מזה, בקבלה מפורש היכן בדיוק ‘ממוקמת’ כל אחת ממדות הרחמים בציור הפָנים, כאשר מדת “וחטאה” שייכת ל”פומא קדישא”, פה קדוש, חלל הפה הנמצא באמצע הזקן.
והנה עוד אחד מסודות הקבלה הנוגע בנושא שלנו: “דעת גניז בפומא”, בתוך הפה גנוזה ספירת הדעת. דעת היא היכולת להתקשר לדבר מסוים. למשל, גם לאחר שרואים דבר מסוים ומבינים אותו, הוא עדיין יכול להיות עבורנו עוד מידע חיצוני, איננו מזוהים אתו ולא מחויבים אליו. אבל לדעת את הדבר באמת פירושו להטמיע אותו בתוכנו בהזדהות מלאה. לא לחנם מכונה ההתקשרות הזוגית בלשון זו, “והאדם ידע את חוה אשתו”. אותה דעת, יכולת ההתקשרות הפנימית, חבויה כביכול בתוך חלל הפה. אכן, הפה הוא שער התקשורת העיקרי שלנו החוצה, היכולת לדבר ולהביע (וגם נשיקה שמעבר למלים).
כעת נקשור את הקצוות. איך ניתן להתנקות מהרע הנעלם, למחוק את השדים הנסתרים במעמקי הנפש? על ידי הדעת הגנוזה ב”פה הקדוש”! החטא בשגגה נובע מחוסר התקשרות והתחברות לרצון ה’ תמיד, חסרון פנימי במדת הדעת, לכן הסליחה והתיקון באים מהמקור העליון ביותר של הדעת.
הדעת שמעל הדעת
אנו מדברים על הדעת, אבל השיא של אדר הוא בפורים שאז מגיעים למצב של “עד דלא ידע”, מאבדים את הדעת. איך ניישב בין הדברים?
האם באמת אנחנו מוותרים בקלות על הדעת? הרי זו המתנה הגדולה ביותר שלנו, “דעת קנית, מה חסרת”. נכון מאד. לכן לרדת נמוך ולאבד את הדעת, להיות כמו בהמה, זה גרוע מאד. אבל בפורים אנחנו מוכנים לקלף ולהשליך מעט את הדעת האנושית הרגילה כדי להתבשם מדרגה עליונה של דעת, הנמצאת הרבה מעל המודעות שלנו, הדעת של הלא נודע (בלשון הקבלה “דעת דרדל”א”). הדעת הזו, הגנוזה ב”פה הקדוש”, נוגעת בתהומות הכי עמוקים של הנפש, מנקה ומטהרת מכל “רע נעלם”, נושאת את כל ה”חטאה”, ומתקנת את כל ההחטאות.
פורים שמח!
