נסיון העושר

עמידה בנסיון דורשת בטחון. בעיקרו, כל נסיון הוא נסיון באמונה, כשנדמה שהשגחת ה’ מסתלקת (ח”ו), והאדם נדרש להתעצם ולבחור בטוב. בלשון החסידות, בנסיון ה’ עושה ‘חותם שוקע’ הדורש מהאדם להיות ‘חותם בולט’ (כלומר, ה’ מתעלם-מתכנס ומותיר כביכול חלל פנוי המזמין את האדם למלאו). פשט הפסוק “כי מנסה הוי’ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אֹהבים את הוי’ אלהיכם” משדר את אוירת הנסיון הזו – נדמה שה’ אינו יודע מה עתיד לקרות, ואין הדבר תלוי אלא באדם המתנסה. ביאור הפסוק בחסידות מתאר את פעולת העמידה בנסיון ותכליתה – הפיכת האמונה, האוורירית והתלותית, לתוקף של דעת, בטחון ואהבת ה’ מוחשית ו’ישית’.

קל להבין שהסתר פנים דורש פעולה בעוצמה כנגד הקשיים, אך חז”ל אומרים שנסיון העושר קשה מנסיון העוני. הכיצד? בפשטות, נסיון העושר הוא להנצל מהמחשבה ש”כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה” ומנפילה ל”שמנת עבית כשית”. לכן, “זכירת ארץ ישראל” (שענינה עבודת ה’ בעשירות, “בשמחה ובטוב לבב מרב כל”) היא פסוק הבטחון-המתוקן המובהק – “וזכרת את הוי’ אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל”. אם תכלית הנסיון היא תפקוד האדם כ’חותם בולט’, בוחר, בטוח ותקיף, הרי שאין זו רק אזהרה לא לשכוח את מקורו האלקי של הכח – לא ליפול ב’הסתר הפנים’ של ההצלחה הטבעית, ולזכור שאמנם יש “לך כח לעשות חיל” אך ה’ “הוא הנתֹן” אותו – אלא גם תביעה: ה’ נותן לך כח? עשה בו חיל! נסיון העושר הוא לא לשקוע בנוחות, אלא לנצל במלואה את העשירות, בגשמיות וברוחניות, בה חנן ה’ את האדם.

במובן מסוים, קל יותר לעמוד בנסיון כשהמציאות הקשה ‘מכריחה’ להתעצם כנגדה – והחלופה היא אבדן, ר”ל – מלסחוט מהנפש עוז ותעצומות כשהכל טוב. ועוד, עמידה בנסיון העוני היא מעין ‘פסק זמן’ מהחיים הרגילים – עד שתחלוף הצרה. לעומתה, עמידה בנסיון העושר היא שינוי בחיים הרגילים והנוחים עצמם, בתקוה שהעשירות לא תחלוף.

אכן, גם שכר העמידה בנסיון העושר עמוק יותר: הרבי מליובאוויטש, במאמר האחרון שחילק, תאר חסידים שעמדו במסירות נפש בנסיון העוני, ברוסיה הקומוניסטית, אך הדבר לא ניכר בעבודתם כשהגיעו לארצות הרווחה, והסביר שקושי הנסיון מגלה ממד נסי בנפש, ש’מעלים’ את חולשות האישיות ונעלם כחלוף הנסיון. לעומתו, חווית כאב הגלות ותחושת ההכרח לפעול במרץ גם בזמנים טובים, מחוללות שינוי נסי-קבוע באישיות לפרטי-פרטיה (כי כל פרט זועק ותובע מהאדם לממשו מעל-ומעבר). כל אגרות ושיחות הרבי – סמל המעבר מאימי השואה והקומוניזם לפעילות ברווחה רבת-אפשרויות – חדורות אוירת תביעה לעוד ועוד דריכות, מסירות ופעילות ‘נסית’ חסרת-מנוח. העמידה בנסיון העושר, הארץ-ישראלי, מייצרת ‘יהודי חדש’, על-טבעי בכל קומות נפשו, הנמדד בקנה מדה חדש ופלאי (ב”ב עה, א) – “ואולך אתכם קוממיות”.