נצחת וגם ירשת

נצחון אמתי לא רק גובר על האויב, אלא לוקח בשבי את נשקו ומשתמש בו, “וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ”. בהתאם לכך יש לפרש מחדש את התפלה “מסרת גבורים ביד חלשים…”.  

הגבורה נמסרת לחלשים

“מסרת גבורים ביד חלשים“: מסרת את תכונת הגבורה עצמה ביד החלשים, וכעת הם חלשים-גבורים. כלומר, החשמונאים נקראים חלשים כי הם צדיקים שאינם בוטחים בכוחם, בניגוד ליוונים שהעריצו את כוח הגוף ופתחו את אמנות המלחמה. אך החשמונאים אמצו את תכונת הגבורה ונלחמו בעוז, הם עדיין צדיקים ‘חלשים’ אבל גם גיבורים. צדיק ועוד גבור = חשמונאי.

אימוץ הגבורה מתבטא בכך שנר חנוכה ניצב בצד שמאל, לעומת המנורה הנמצאת בדרום-ימין ההיכל. הימין הוא החסד והשמאל הוא הגבורה. מנורת המקדש מפיצה אור גדול של קדושה אבל הוא ‘חלש’, אינו מאיר אלא למי שחפץ בו, “לא בחיל ולא בכח”. ואילו נר החנוכה מאיר בגבורה, האור היפה של החסד הופך להיות מרוכז וממוקד (כקרן לייזר), מגיע למרחקים והופך לטובה גם את “מורדי האור”.

לרדת לרשות הרבים

“ורבים ביד מעטים“: אנו יורשים מהיוונים גם את תכונת הריבוי. באופן פשוט, אנו “המעט מכל העמים”, עם אחד המייצג את אחדות ה’, לא מתפעלים מריבוי כמותי ומסתפקים במועט. אבל התכלית היא לרכוש גם עושר כמותי ומגוון, להבין שריבוי הכמות עצמו מגלה איכויות חדשות (“כמות עושה איכות”), גם אושר וגם עושר.

עניין זה מתבטא בכך שנרות החנוכה מאירים למטה מעשרה טפחים, לעומת מנורת המקדש המתנשאת לגובה. מבחינת ההלכה, רשות הרבים תופסת רק עד עשרה טפחים, ואילו רשות היחיד “עולה עד הרקיע”. רשות הרבים מייצגת את העולם המפורד שאינו מכיר במקורו האחד, אבל נר חנוכה מצליח לרדת אל רשות הרבים העולמית ולהאיר אותה.

לטהר את הטומאה

“טמאים ביד טהורים”: היוונים טמאו את השמנים, וניסו לטמא את עם ישראל ורוחו. הטומאה ודאי שלילית (הרבה יותר מהגבורה והריבוי), אך הנצחון לא רק דוחה את הטומאה אלא מצליח להתמודד אתה.

מה הכוונה? ההלכה אומרת “ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור”. כשנמצאים ברשות היחיד, בתוך הבית ובבית-המדרש – כמנורת המקדש הנמצאת בפנים – אז צצות כל מיני נטיות המטמאות את נפשנו, כמו ההתעלמות מאחרים ותחושת הגאוה הנסתרת, “ספק טומאה טמא”. אבל כשיוצאים לרשות הרבים – כמו נר חנוכה הדולק בפתח עד שתכלה רגל מן השוק – כשהולכים להאיר ולהשפיע לאחרים (לאחר התעצמות עם הטהרה הפנימית) אז “ספק טומאה טהור”. עצם היציאה החוצה מטהרת אותנו מנטיית ההסתגרות (‘השתבללות’), והמפגש עם אחרים (כמה שהם רחוקים לכאורה) מאפשר לראות את הזולת בטהרתו.

להאיר מתוך החושך

“ורשעים ביד צדיקים“: ביהדות דמות הצדיק היא המופת, אנו שואפים לנהוג בצדקות ולעשות צדק וצדקה, ובפנימיות “ועמך כלם צדיקים” – לעומת “הרשעים”, תרבות העוסקת ברוע, בנמוך ובאפל. אך הצדיקים לא רק מנצחים את הרשעים אלא מצליחים לדבר אליהם ולנגוע בלבבם.

עניין זה מתבטא בכך שמדליקים את נר החנוכה בלילה (“משתשקע החמה”), לעומת המנורה שהדלקתה נעשית בשעות היום. יש אור של צדיקים שאינו מצליח להגיע לרשעים הגמורים, האפיקורסים החצופים (“אפיקורסות מהחלל הפנוי”). אבל נר החנוכה המודלק בחשכה הוא כמו הצדיק שיודע לדבר גם עם הרשע הגמור, “צדיק גמור אוהב רשע גמור”, כי יש לו “חוש בחושך”, בבחינת בעל תשובה שמגלה אוצרות מהחושך.

תורה משמאל לימין

“וזדים ביד עוסקי תורתך“: ה’זדון’ המתוכנן מתבטא בחכמת יון. את נרות החנוכה מדליקים משמאל כלפי ימין, בדומה לכתיבה היוונית והלועזית. בצד ימין נמצאת ספירת החכמה ובצד שמאל הבינה – החכמה היא השראה מלמעלה, כמוח הימני האחראי על חשיבה כללית (סינטטית ואינטואיטיבית), והבינה היא ניתוח שכלי מלמטה, כמוח השמאלי האחראי על חשיבה אנליטית.

התורה מתחילה מימין, מהאמונה הבאה מלמעלה, ומסיימת בהבנה (שמאל). “נעשה ונשמע” – נעשה מתוך אמונה ובסוף נשמע-נבין. אבל חכמת יון מתחילה משמאל, מחשיבה פילוסופית מדעית המטילה ספק בכל. אך התכלית היא לרכוש את תכונת ה’זדון’, לבטא את התורה גם משמאל לימין, להביע את התורה גם בשכל ורגש אנושיים ולהגיע גם מהם אל האמונה, “נשמע ונעשה”.