נצח שבנצח – שאפתנות דקדושה

הנצח הוא נצחון והצלחה, צעידה נמרצת לקראת אתגרים והישגים תוך התגברות על כל המניעות. מהו, אם כן, הנצח שבנצח? לא רק ההצלחה אלא עצם השאיפה להצליח – יוזמה ושאפתנות, האתגר שבעצם האתגר.

האם שאפתנות היא מדה טובה? האם אין בה התכחשות לאמונה בה’ ובהשגחתו עלינו? למה להשתדל אם ממילא הכל בידי ה’? אכן, ספירת הנצח היא האקטיבית ביותר מכל הספירות, ולכן יש סכנה שהיא תהווה ביטוי גס של “יֵשות” שלילית, אגופורץ (לא לחנם המלה אגו קרובה למלה גאוה).

הפתרון נמצא בתכונת הנפש הפנימית של ספירת הנצח, היא מדת הבטחון. הבטחון של ספירת נצח הוא בטחון בה’, אך לא בטחון סביל הסומך על ה’ שיעשה הכל, אלא בטחון פעיל ויוזם – בטחון עצמי מתוקן בכוחות שה’ מעניק לנו ונוסך בקרבנו (“הוא הנותן לך כח לעשות חיל”). כאשר מידה זו מתוקנת, איננו חוששים לנקוט יוזמה פעילה ולהענות לאתגרים, כי כל ההצלחה נזקפת מיד לטובת הקדוש-ברוך-הוא, מקור הכח.

אם כן, עלינו לראות את האתגרים עצמם כמשימות שה’ מציב לנו, ורוצה לראות אותנו יוזמים ופעילים, כמפקד המעודד את פקודיו ליטול יוזמה, או כמאמן המאתגר את חניכיו. אם נעשה זאת, יתקיים בנו הפסוק, “כי ה’ אלהיך ברכך בכל מעשה ידך”.

תרגיל מעשי

האם אנו חוששים ממשימות ואתגרים חדשים? אם נראה שכן, נחשוב שהאתגרים שאנו פוגשים הם קריאה מאת ה’ לקום וליזום. רק נשנן הפסוק “וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”.