נקבה תסובב גבר

מעטים יודעים זאת, אך רבי שניאור זלמן מליאדי, הלא הוא “אדמו”ר הזקן” מייסד חב”ד, הניח את אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בהתפתחות מעמד האשה ביהדות. אכן, אף כי רעיונותיו מבוססים על קבלת האר”י שקדמה לו, האופן בו ניסחם מאפשר לנו לראותו כמייסדו של מעין ‘פמיניזם דקדושה’ – גרסה תורנית מתוקנת יותר של מהפכת הפמיניזם, המבקשת להצמיח את הנשיות היהודית שלא מתוך מרד במרקם הזוגי והמשפחתי אלא בחיבור אליו.

Ladies First

המהלך החדשני של אדמו”ר הזקן בנוי כתשובה לשאלה למדנית: מה בין המלים החותמות את ברכת הנישואין הששית, “משמח חתן וכלה”, לבין אלו החותמות את זו השביעית, “משמח חתן עם הכלה”?

ברכת הנישואין הששית, מסביר אדמו”ר הזקן, עוסקת בעבר, בבריאת העולם והאדם: “כשמחך יצירך בגן עדן מקדם“. בעבר, וכן בהווה (לפחות בזמנו של אדמו”ר הזקן), בנוי סדר ההשתלשלות הרוחני כך, שהאיש הוא הראשון לקבל את השפע השמיימי, והוא מעבירו לאשה. האשה אינה מקבלת שפע רוחני במישרין מלמעלה, אלא תלויה בבעלה כדי לקבלו. “משמח חתן וכלה” פירושו שהשפע (השמחה) זורם קודם כל לאיש ואז לאשה. אכן, האות ו רומזת בקבלה לדמות הזכר המשפיע לנקבה. עד כאן אין כל חידוש, והדברים מובאים בספרים לרוב העוסקים ביחסי האיש והאשה.

אך מבנה יחסים זה, מסביר אדמו”ר הזקן, אינו תמידי. בזכות התמסרותם ההדדית של בני הזוג ‘גובהת’ האשה מבחינה רוחנית (ועמה הנשיות בכלל, הפן הנקבי של המציאות כולה), עד שמגיעה לשויון קומה עם בעלה. כעת יש לה יכולת עצמאית לקבל שפע רוחני משל עצמה שלא בתיווכו. למעשה, בזכות המסע שערכה מקטנות לגדלות יש ערך מוסף לאורה על אורו: אורה מכיל את סוד הגדילה וההשתלמות, ההתבגרות מתוך משברים, האמת הצומחת מהארץ. בקצרה, זהו האור עליו נאמר “כיתרון האור מן החֹשך”, לפי הפירוש החסידי שיש יתרון לאור הבוקע מתוך חושך על פני אור שלא מכיר את החושך כלל. כלומר, בשויון העתידי תהיה דוקא מעלה לאשה על האיש, והיא תחבר אותו לפן שלם בהויה האלוקית שאינו נגיש לו במישרין.

למציאות עתידית זו – לתוכה אנו פוסעים מיום ליום – מתייחסת ברכת הנישואין השביעית, שאכן עוסקת בעתיד: “עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים”. אדמו”ר הזקן דורש את “משמח חתן עם הכלה” כמתאר מצב שעיקר השפע האלוקי זורם קודם כל אל האשה, ואז דרכה – עִם במובן של ‘באמצעות’ – מוזרם אל האיש. בעידן זה לא תהיה עוד האשה רק מקבלת הניצבת ‘תחת’ בעלה, אלא תהפוך גם למשפיעה פעילה העומדת ‘מעליו’. היא תהיה “אשת חיל עטרת בעלה”: ‘כתר’ רוחני המשפיע לבעלה שפע רוחני הנשגב ממנו. רק אז יוכל לשרור שויון אמיתי בין בני הזוג, בו כל אחד מקבל מהשני ומעניק לו במחול אהבים הדדי.

מימושו של חזון משיחי זה, מסביר אדמו”ר הזקן, יגשים את הפסוק “כי ברא ה’ חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר”. פשט הפסוק הוא שכנסת ישראל עתידה לעשות תשובה מאהבה, ובמקום שהקב”ה ירדוף אחריה היא תחזר אחריו. אך לפי פירוש אדמו”ר הזקן מקופלת כאן גם נבואה שהאשה תעקוף את בעלה ותתייצב מעליו (“תסובב” מלשון סיבוב), ומשם תשפיע עליו (“תסובב” מלשון סיבה ומסוּבב). לאחר שנים בהם הרגיש שהמלה האחרונה היא שלו, עתיד הגבר לגלות שאשתו ‘מחכה לו בסיבוב’ עם אור חדש לגמרי, שיכול לגדל אותו כפי שעד כה הוא גידל אותה.

קול כלה

המושג הבולט ביותר בהגות הפמיניסטית הוא “קול האשה”. הפמיניזם מגדיר עצמו כנסיון להשמיע את הקול הנשי שהושתק כביכול בידי דורות של תרבות גברית. והנה, בחוש נבואי של ממש, מתעמק אדמו”ר הזקן בביטוי “קול חתן וקול כלה” שבברכה השביעית. מדוע לא נאמר פשוט “קול חתן וכלה”, הוא שואל, אלא מוזכרים בפירוש שני קולות?

תשובתו היא, שבעידן של “חתן עם הכלה” עתיד להשמע לראשונה הקול הנשי האבוד כקול מובחן בפני עצמו, בעל תוכן והשפעה משלו. אך שימו לב, שהביטוי המרכזי כאן אינו קול האשה אלא “קול חתן וקול כלה” – קולות האיש והאשה גם יחד באשר הם חתן וכלה המצהירים על הזדקקותם זה לזו ותלותם זה בזו.

כשאדמו”ר הזקן כתב דברים אלו הוא דיבר בלשון עתיד. אך בינתים הולך והופך העתיד להווה. נשים יהודיות הן שליחות ומשפיעות, וגם מגלות את הקול שלהן בלימוד התורה, חושפות פנים חדשות בתורה בזכות לימוד התורה הנשי המיוחד שלהן. גבר הקשוב לכך יוכל לראות שבחידושי התורה של אשתו טמונים סודות הגבוהים מאלו שהוא יכול להשיג בעצמו, וכפי שהוא משפיע עליה עליו גם לקבל ממנה.

מאירוסין לנישואין

עבור אדמו”ר הזקן, מהפכה זו היא חלק בלתי נפרד מתמורה עמוקה האמורה להתחולל בעבודת ה’ בכלל.

יחסי “חתן וכלה”, מודל היחסים הקלאסי, משקפים גם מדרגה מסוימת בקשר עם הקב”ה – קשר של ‘אירוסין’ עמו, בו החיבור עמו עדיין אינו שלם. טקס האירוסין היה מעמד הר סיני, בו קיבלנו את התורה באופן של “כפה עליהם הר כגיגית” – מלמעלה למטה ושלא מתוך בחירה והזדהות. במצב זה אנו תופסים רק חלק קטן מהתורה, החלק הנגלה שלה, בעוד סודותיה הנעלים נותרים בבחינת אורות “מקיפים” השורים מעל ומסביב לתודעתנו, כמעין טבעת אירוסין רוחנית.

אך אירוסין אינם אלא שלב בדרך לנישואין – חיבור מלא ומספק עם הקב”ה בו אנו מתאחדים עמו בקשר פורה ורבה. בשלב ה’נישואין’ עם ה’ עתידים לחלחל סודות התורה לתוך מודעתנו ולהפוך מ”מקיפים” ל”פנימיים”, אורות החדורים בנו ומפיחים בו הזדהות וחיוּת. זהו שלב ה”חתן עם הכלה” ביחסינו עם ה’, בו אנו מיתמרים מעמדת מקבל סביל שהתורה נכפית עליו לעמדת משפיע בתורה, החווה אותה זורמת בעורקיו ומסוגל לחדש בה.

מימושו של חזון זה הוא בדיוק יעדה של החסידות, המורידה את סודות הקבלה למישור הנפש ועבודת ה’ הפנימית. חג י”ט כסלו, המכונה גם ראש השנה לחסידות, חוגג איפוא בה בעת את עליית הנפשיוּת ואת עליית הנשיוּת, שעבור החסידות אינן נפרדות זו מזו.