נקודת ציון

לאחר תשרי וחשון, הגענו לחודש כסלו, ועוד מעט ירקדו שלהבות החנוכה על פתחנו. בהקבלת חודשי השנה לשבטי ישראל, מסתיימת כעת שלישיה נוספת: לאפרים ומנשה (תשרי וחשון) נוסף בכסלו שבט בנימין החותם את “דגל מחנה אפרים” במחנה ישראל. במלים אחרות: אחרי יוסף הצדיק מגיע אחיו הקטן והאהוב, אחרון השבטים.

אכן, קשה לדבר על בנימין בלי יוסף: כבר בלידת יוסף אמרה רחל אמנו “יוסף ה’ לי בן אחר”, מתפללת-מנבאת על לידת בנימין. למרבה הצער, רחל מתה בלדתה כשהיא קוראת לבנה “בֶּן אוֹנִי [-צערי]”, ומאז היה על יוסף לדאוג לאחיו הקטן ממנו (בשבע שנים). לאחר מכירת יוסף, קרא בנימין לכל עשרת בניו בשמות הרומזים לאחיו האבוד (למשל: “אֵחי וראש” – אַחי וראשי). ובהמשך, בכל סיפור יוסף ואחיו יש לבנימין “תפקיד ראשי” במערכה – יוסף דורש שבנימין יובא, מגלה כלפיו יחס מיוחד ולבסוף “מאשים” אותו בגניבה ורוצה לקחתו לעבד, עד שיחסו של יהודה לבנימין מוכיח ליוסף שאחיו תקנו את חטא המכירה וההתנכרות. אז נופל יוסף בבכי על צווארי בנימין והאיחוד מושלם.

הצדיק השותק

אנו רגילים שיוסף מכונה בתואר צדיק, אך בדברי חז”ל גם בנימין נקרא בנימין הצדיק. שני אחים צדיקים, חברים נאמנים הקשורים זה לזה, אך גם שונים מאד! על יוסף אנו יודעים המון: הוא דמות בולטת ופעילה, מוביל ומנהיג, חכם ומשפיע. ומה עם בנימין? למרבה הפלא, עם כל ההתרחשות סביבו, נראה שהוא אינו עושה דבר, אפילו לא אומר דבר! הנה סוערות הרוחות בבית יעקב, האם לשלוח את בנימין למצרים? ראובן ויהודה דנים עם אביהם, ובנימין אינו אומר דבר. והרי הוא כבר לא ילד קטן, אלא אב לילדים וכבן שלשים (בגיל שיוסף נעשה משנה למלך)! בהמשך: בנימין ואחיו מגיעים לפני יוסף השואל אותם “הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן?” ובנימין שותק… ואחר-כך, הגביע נמצא באמתחת בנימין – ובנימין עדיין שותק! כולם מדברים על בנימין, ורק הוא שותק.

ממי קבל בנימין את התכונה הזו? כך אומרים חז”ל: “רחל תפשה פלך שתיקה [לא ספרה ליעקב על הרמאות הצפויה בנישואיה] בנימין בנה תפש בשתיקה, יודע היה במכירת יוסף ושותק. שאול בן בנה ‘וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ’ [לא מספר שנמשח למלך]. אסתר ‘אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ'”[1]. רחל אמנו, בנימין הצדיק, שאול המלך ואסתר המלכה (שניהם משבט בנימין) – כולם יודעים לשתוק, שתיקה ההולכת יחד עם הצניעות, כמו שאול ה”נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים”.

בנימין לא ראה את אמו, אבל דוקא משום כך הוא כל-כך קשור אליה. יוסף קשור במיוחד ליעקב אביו (“בן זקונים”), ובנימין יודע שאמו נתנה לו את חייה במתנה – חייו הם חייה! רחל השתוקקה לבנים יותר מכל (כפי שאמרה ליעקב “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”), עד שהיתה מוכנה למסירות נפש למטרה זו, וכך אכן היה! אבל, אומרים המקובלים, באותו רגע שרחל מתה היא כאילו נולדה מחדש בתוך בנימין! לכן בנימין יודע שכל מעשיו הטובים נזקפים לזכות אמו, שלו – שלה[2].

נקודת השתוקקות

המקובלים קוראים ליוסף “צדיק עליון” ולבנימין “צדיק תחתון“. מה הכוונה? יוסף הצדיק מגיע למציאות העולם כמו מלמעלה, משפיע ומעצב בתוקף ובבטחון. ואילו בנימין הצדיק, השותק, הצנוע והפאסיבי, מייצג את המציאות עצמה! יוסף הוא דמות “זכרית”, ובנימין יחסית דמות “נקבית”. יוסף גואל ופוקד את המציאות (כדבריו לפני מותו “פקד יפקד אלהים אתכם”) ובנימין משתוקק להפקד ולהגאל. צדיק כיוסף מזוהה עם הנס שמעל הטבע וצדיק כבנימין מזוהה עם הטבע עצמו, הטבע שותק והנס מדבר (כמו המושג “פרסומי ניסא” בחנוכה), ובהתאמה: יוסף קשור לשם הוי’ (יוסף הוא כפולה של הוי’) ובנימין לשם אלהים (אלהים = הטבע. אלהים הוא כמו אלם).

לא מדובר רק בצדיקים הרחוקים מאתנו. “וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים” – בכל אחד ואחת מאתנו יש נקודת צדקות ‘יוספית’ משפיעה, ונקודת צדקות ‘בנימינית’ משתוקקת. בנוסף: יש ערך גדול למפגש בין שני הצדיקים, כפי שמוסבר שכאשר מגיעים לקבר של צדיק – והדוגמה המתבקשת היא קבר רחל – מתרחש מפגש כזה בין צדיק תחתון (אנחנו) לצדיק עליון (הצדיק הקבור כאן), מפגש שיש בו שמחה רבה, “רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה'” (לכן בשעת ה”השתטחות” על קבר הצדיק נוהגים לפתוח במזמור זה).

במושגי הקבלה: בנימין הוא “נקודת ציון” שבתוך כנסת ישראל, המקום שבו הכלה משתוקקת לקבל את החתן, עם ישראל משתוקק לקבל את השפעת הקב”ה. ראינו שבנימין מזדהה עם רחל. רחל מייצגת את “כנסת ישראל”, עם ישראל כולו (לכן “רחל מבכה על בניה”) וגם השכינה הקדושה, הופעת הקב”ה בתוך העולם. כאשר השכינה-האמא בגלות, בנימין מכוון בכל מעשיו לפדותה, להקימה מעפר ולחבר בינה ובין הקב”ה. ושוב, כל אחד מאתנו הוא בנימין כאשר הוא מקיים תורה ומצוות מתוך כוונה ומודעות כזו (לא בשביל עצמי, אלא:) “לשם יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה“.

לא משתחוה!

אם חשבתם שלצדיק השתקן שלנו אין אופי חזק, טעיתם בגדול! זהו שתקן עקשן ההולך עם האמת שלו עד הסוף. הדמות הבולטת ביותר בשבט בנימין היא מרדכי היהודי, “אִישׁ יְמִינִי”, גיבור מגילת אסתר, “וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה”, ממש “ימיני קיצוני”… גם התכונה הזו מיוחסת לבנימין, אבי השבט: יעקב וכל בניו השתחוו לעשו – כולם מלבד בנימין שעוד לא נולד. כל השבטים נולדו כשיעקב היה אצל לבן הארמי, ורק בנימין נולד בארץ ישראל – ולכן נקרא בן-ימין, ארץ הימין (הדרום נקרא ימין, וארץ ישראל היא דרומית לארם) – “צבר” תקיף שאינו מוכן להשתחוות לגוי הרשע המולך בכיפה. העזות של בנימין מודגשת גם בברכת יעקב אביו, “בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף”.

לפי אחת הדעות, כשיצאו ישראל ממצרים והגיעו לים-סוף, היה זה שבט בנימין שקפץ ראשון לים, על פי הפסוק בתהלים “שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם [מלה שנדרשת: רד ים]” – ולכן נבנה המקדש בנחלת בנימין, ככתוב בברכת משה רבינו “לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה’ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן [השראת השכינה בין הרי בנימין]”, וכן “זְאֵב יִטְרָף” רומז למזבח הטורף קרבנות – קשר מובהק לחג החנוכה שבו מציינים את חידוש המקדש וחנוכת המזבח. מכל מקום, בנימין הקופץ לים אינו מתחשב בדעת הקהל המהסס… הוא יוצר דעה חדשה!

אלא שהאופי העז הזה הגיע למקום שלילי ביותר, כאשר שבט בנימין עמד במלחמה נוראה מול שאר השבטים (במעשה “פילגש בגבעה”), מלחמה שכמעט הכחידה את השבט. אכן, בני בנימין למדו את הלקח, ובדור הבא גילו אחריות לאומית מדרגה ראשונה: לאחר תקופה שבה “אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה” – נבחר המלך הראשון דוקא משבט בנימין, שאול המאחד את העם ודואג לכולם. אך גם שאול נכשל, לצד ההפוך, כשלא גילה מספיק תקיפות עצמאית במלחמת עמלק (והצטדק בכך שהעם חמל על הצאן). עד שבא מרדכי שכלל את הצדדים בצורה נכונה: עז ותקיף ללא פשרות מול המן, אך מופיע כ”אִישׁ יְהוּדִי” בלבד (מצניע את היחוס השבטי), מה שגורם להמן לבקש להשמיד את כל היהודים “עַם מָרְדֳּכָי”. וכאשר מתאחד העם כולו בזכות אסתר ומרדכי, “לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים” – אז מגיעה הישועה לכולם!

והנה רמז יפה עבורנו היום: שני הכינויים של מרדכי, איש יהודי איש ימיני, עולים יחד בגימטריא תשעז. ולתוספת יוקר: מרדכי נקרא גם פתחיה, והנה גם מרדכי פתחיה בגימטריא תשעז! שנזכה השנה ללכת בדרכו.

קולעים בול

לסיום: לבני בנימין יש מומחיות מיוחדת, אמנות הלחימה בקֶשֶׁת, כמו יהונתן בן שאול שהיה מתאמן בחצים ובמותו נאמר “קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר” – והנה הקשת היא מזלו של חודש כסלו!

כדי לירות בקשת לא די בכוח פיזי רב, לדרוך את הקשת ולמתוח את המיתר. יש צורך בשלוה פנימית, רכוז עמוק ומדויק, מעבר מושלם בין המתיחות וההרפיה, להמתין בסבלנות עד הרגע הנכון – כמו בנימין השותק (שימו לב שהמלה קשת היא אותיות השרש שתק). באותה מדה, יש צורך בעבודת נפש של איזון פנימי ורגיש בין דריכות מתוחה לשחרור והרפיה: לא להיות “לחוצים” מדי, עד לקריעה נפשית חלילה, ולא עצלים ונרפים, אלא דרוכים כמיתר הקשת ויודעים לשחרר ברגע הנכון, לשלוח את החץ אל היעד.

כשם שהקשתים המנוסים של בנימין היו “קולעים בול” במטרה, כך יש לבנימין חוש פנימי להצביע על המטרה הנכונה. פעמים רבות אנו אובדי עצות: איך מתקדמים? מה בדיוק עלינו לעשות כדי להגיע אל היעד, אל הגאולה האמתית והשלמה? עד שיבוא מישהו עם ניצוץ מבנימין ויאמר: הנה, זו המטרה וזו הדרך. קדימה אל היעד, עד לבנין המקדש בנחלת בנימין, במהרה בימינו אמן. חודש טוב וחנוכה שמח!