נשמע ונעשה

לתורה פתרון ידוע לבעית הטרור של “ערביי ישראל”. זו לא הפעם הראשונה שהגענו לארץ ומצאנו בה פולשים שמילאו את החלל שהותרנו עת גלינו בגזרת עליון לחוץ לארץ. אך בחסדו גילה לנו הקב”ה דרך תורתו את מושג “גר התושב”. גר תושב ראוי להיקרא כל מי שאינו יהודי, אך קיבל על עצמו לקיים את שבע המצות האוניברסליות השייכות לכלל האנושות והידועות גם כ”שבע מצות בני נח”. רק למי שזכה בסטטוס של גר תושב מתירה ההלכה לדור בארץ ישראל ולעבוד בה. עמידה בתנאי זה הוא מבחן הנאמנות המדויק ביותר לו זקוקה מדינת ישראל כדי להבטיח שלא תפרנס ותגדל את שונאי ישראל, ושלא תצטרך מבחינה חוקית להמשיך לשלם להם ביטוח לאומי ולדאוג למשפחתם לאחר שבצעו את זממם.

קצרה היריעה מלתאר כיצד כל פרטי דיני גר תושב מתאימים כדי לבנות מבחן נאמנות, שיבדיל חד משמעית בין בני המיעוטים שיש להם מקום לחיות בקרבנו בשלום וברווחה הדדית (עד כדי שותפות גורל לעתים), ובין אלה שמקומם אינו כאן. אולם, באותה מדה קצרה היריעה מלפרט כמה התנגדות תעורר הצעה כזאת – לקחת את הלכות גר תושב של התורה ומהם לגזור חוק נאמנות למדינת ישראל. התנגדות זו לא תבוא רק מצד מי שאינם מגדירים עצמם דתיים, אלא גם מדתיים ואולי אפילו מחרדים. זה לא יקרה מפני שאין אלה האחרונים מאמינים בתורה ובהלכה, אלא מפני שאינם רואים כיצד ההלכה יכולה לפתור בעיות במציאות.

הלכה וקבלה

מדוע זה כך? מדוע יקדימו כמעט כל המחוקקים בכנסת וגאוני הצדק של מערכת המשפט לרוץ לכל פינה בעולם המערבי כדי לשאול “מה עושים” לפני שיפנו לתורתנו לחפש בה מענה?

כשל מערכתי כזה קשור כמובן עם בעיה של תדמית. ההלכה נתפסת (בצדק) כדורשת הכנעה, כבלתי פשרנית. ואם נקשה: והרי כל מערכת משפטית דורשת הכנעה, אם כן מדוע מוכנים האנשים להיכנע בפני חוקי המדינה אך לא בפני חוקי התורה? התשובה תהיה שההבדל נעוץ באופן ההתפתחות של המערכת. ההלכה מתפתחת ‘מלמעלה למטה’: מהתורה האידיאלית אל המציאות הרחוקה מלהיות כך. לעומת זאת, חוקי המדינה מתפתחים ‘מלמטה למעלה’: הם מתחילים מהמציאות ומגבלותיה ושואפים לתקנה. כפי שהתורה בכללותה ניתנה באופן של “כפה עליהם הר כגיגית”, כך ההלכה פועלת באופן של “אמר מלכא ועקר טורא” (צוה המלך וההר נעקר). אך מנין שצריך להזיז את ההר, אולי עדיף לחפור דרכו מנהרה? נדמה שיחסית, באה ההלכה לכפות את המציאות עד שתאמר “רוצה אני”, ואילו חוקי המדינה מתחילים מרצון וצורך חברתי העולים מהמציאות.

אך ההלכה היא רק הפן החיצוני יחסית של תורתנו. לפנימיות התורה, חכמת הקבלה והחסידות, יחס אחר ורגיש יותר אל המציאות. מעבר לכך שהן מסבירות פנים יותר ללומדן, הן גם מביעות רגישות כפשוטה: יכולת להיכנס לתוך המציאות להבין את מצוקתה, להסביר לה בטוב טעם ודעת מה המקור האמיתי לבעיותיה וכיצד על פי תורה ניתן לפתור אותם. פנימיות התורה אינה מצווה מלמעלה אלא מפתה מבפנים, במובן החיובי של המלה. בעוד ההלכה דורשת מהאדם להיכנע בפניה, הקבלה, ובמיוחד החסידות, מיוסדת על הפסוק “טעמו וראו כי טוב ה'”. פסוק זה מלמדנו, שעוד לפני שאדם מוכן להכנע בפני ההלכה יש להטעים אותו מן המתיקות של האור שיגיע אליו לכשיעשה זאת.

בדורות הראשונים היו מי שהתנגדו לדרך החסידות מחשש שתוביל לפשרנות בהלכה. אולם בינתים התברר כי ההיפך הוא הנכון: בזכות שטעמו מהאור כי טוב של פנימיות התורה נותרו החסידים נאמנים להלכה בלא עוררין, ואף נוטים להדר בה במיוחד.

הקרבה לה’ קודמת להכנעה בפני תורתו

באומרנו שיש להטעים את השומעים ממתיקות התורה, אין הכוונה, כפי שניתן היה לחשוב, להביא טעמים הגיוניים, חברתיים או אחרים לרציונל של ההלכה. המדובר בהמחשת אפס קצהה של המתיקות שיש במטרה של כל קיום ההלכה – הקרבה אל ה’.

כשאמרנו “נעשה ונשמע” במתן תורה הקדמנו את ההכנעה למתיקות של הפגישה עם ה’. לעומת זאת, כאשר משה רבינו חוזר על תיאור המעמד בספר דברים הוא משתמש במושג ההפוך, “ושמענו ועשינו” (ואתחנן ה, כג). דבר זה בא ללמדנו שבעתיד לא נשוב לקבל את התורה באופן של הכנעה (נעשה) הקודמת להמתקה (נשמע). בדורנו נחוץ להקדים את חווית הקשר עם ה’, שהיא תכלית כל העבודה, לעבודה עצמה.

כדי לעשות זאת עלינו להכיר את פנימיות התורה, לעסוק בה ולהסבירה מעל כל במה אפשרית. אם נשכיל לעשות זאת – להיפגש בעצמנו ולהפגיש אחרים עם הנעימות העריבות והמתיקות של התורה – ניצור שינוי תודעתי ביחס אליה, שיוביל לקבלת התורה כחוקה לכל עניננו הפרטיים והציבוריים. 

—

(על פי המאמרים “מציאות, הלכה, קבלה” במלכות ישראל כרך א, ו”פרק בעבודת ה'” בלב לדעת)