סדר עבודת מלכויות-זכרונות-שופרות

מלכיות-זכרונות-שופרות – דבור-מחשבה-מעשה

יש שיחה של הרבי[א] על כך שמלכיות-זכרונות-שופרות הם כנגד לבושי הנפש:

• מלכיות כנגד הדבור: אנו ממליכים את ה’ בדבור בתפלות ראש השנה. המלך מנהיג את העם באמצעות הדבור, “באשר דבר מלך שלטון”[ב], וגם על פי הקבלה המלכות נקראת “עולם הדבור” (“מלכות – פה”[ג]), וענינו של ראש השנה הוא תקון ובנין עולם הדבור.
• זכרונות כנגד המחשבה, כמובן – ה’ זוכר אותנו לטובה וחושב עלינו דברים טובים.
• שופרות כנגד המעשה: “רחמנא אמר תקעו”[ד] ו”מצות היום בשופר”[ה] – זו המצוה המעשית של ר”ה. וכן, שופר לשון השתפרות, כמאמר חז”ל “‘תקעו בחדש שופר’ – חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם”[ו] – תקון המעשה.

החידוש כאן הוא שמלכיות כנגד לבוש הדבור, כך שהסדר של מלכיות-זכרונות-שופרות הוא דבור-מחשבה-מעשה (ולא הסדר הרגיל של מחשבה-דבור-מעשה) – סדר בו מתחילים מהאמצע (דבור), עולים למעלה (מחשבה) ויורדים למטה (מעשה).

סדר העבודה בתניא

איפה עוד מופיע אותו סדר? בפסוק עליו מיוסד ספר התניא, כמו שכתוב בשער התניא: “[כי קרוב אליך הדבר מאד] בפיך [דבור] ובלבבך [מחשבה] לעשֹׂתו [מעשה]”[ז] – מתחילים מהדבור שבאמצע, עולים למחשבה ומשם יורדים למעשה.

אפשר לומר ששלשת לבושי הנפש מקבילים לשלש הדמויות העיקריות של ספר התניא – צדיק, בינוני ורשע:

צדיק כנגד המחשבה: הלבוש הפנימי של הנפש, המתאחד עם עצם הנפש. המעלה העיקרית הניכרת בה נבדל הצדיק מן הבינוני היא שדברים שליליים אינם עולים כלל במחשבתו – משום שנפשו עצמה מתוקנת – בעוד אצל הבינוני עיקר הביטוי לנפשו הבהמית היא עלית מחשבות שליליות שעליו לדחותן מיד[ח].

בינוני כנגד הדבור: תפקיד הדבור הוא ליצור קשר בין שנים, וכך הבינוני הוא המקשר והמגשר בין הצדיק לרשע, בהיות שיש בו משניהם. על אף שהבינוני מסוגל ומצווה לשמור גם על מחשבתו, בדחית כל הרהור רע שעולה לו, עיקר הביטוי לפער בין מהותו הפנימית ללבושיו הוא בפער בין המתחולל בלבו ליוצא בשפתיו (כדרשת חז”ל על איוב – ה’בינוני’, כמבואר במ”א[ט] – “בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו”[י], “בשפתיו לא חטא, בלבו חטא”[יא]).

רשע כנגד המעשה: אצל הרשע “המעשה [מעשה העבירה] הוא העיקר”[יב] (שהרי “מחשבה רעה אין הקב”ה מצרפה למעשה”[יג]).

לפי הסבר זה, ברורה בחירת אדמו”ר הזקן בפסוק “בפיך ובלבבך לעשֹתו” כיסוד ספר התניא – כי הוא מתחיל ממדרגת הבינוני. הדרישה הבסיסית הראשונה, השוה לכל נפש, היא להיות בינוני – “היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך”[יד]. לאחר מכן חוזרים לפשט השבועה שמשביעים את הנשמה כאשר היא יורדת להתלבש בגוף – “תהי צדיק!”[טו]. שבועה שאצל רוב העולם יכולה להתרחש, “כולי האי ואולי”, אם יערה על הבינוני רוח ממרום ותתעבר בו נשמת צדיק שתסייע לו לעבור ממדרגת בינוני לצדיק[טז] (שמתוקן גם בשכלו ומדותיו, עצם כחות הנפש, ולא רק בלבושי הנפש מחשבה דבור ומעשה[יז]). בסוף הצדיק יורד למטה, למקום הרשע – לתוך הגיהנם של העולם הזה, בחינת “אף עשיתיו”[יח], מקום חרון-אף של ה’ בעולם מפני מעשי הרשעים (“כל מעשה העולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו וכו'”[יט]) – כדי להעלותו.

גם בעבודת ראש השנה: העבודה מתחילה מהצהרה בפה על הכתרת ה’, מלכיות, גם אם אין עדיין התאמה של הכוונה-המחשבה הפנימית של האדם ואין עדיין כח ליישם זאת במעשה במציאות. מכח הדבור אפשר לעלות להזכר בשרש העליון, האלקי, שחפץ בעבודת ה’ – זכרונות. אחרי הכח של האדם מצד עצמו, בדבורו ובמחשבתו, ה’ נותן כח לרדת לרדת ולהביא את הדברים לידי פועל בעולם המעשה, “כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל”[כ], “וישראל עֹשה חיל”[כא] בעולם המעשה (וכשם שכך בעבודה הכללית של המלכת ה’, כך גם הדרך לממש קבלות פרטיות טובות של כל אחד ואחת[כב]).

ולסיכום:

מלכיות דבור “בפיך”    בינוני

זכרונות מחשבה “ובלבבך”   צדיק

שופרות מעשה “לעשֹׂתו”   רשע

עבודת ההתבוננות – להתחיל מהאמצע

איפה עוד מובא שמתחילים מהאמצע ועולים למעלה ומשם יורדים למטה? רבי הלל מפאריטש מסביר[כג] שיש חמש מדרגות בעבודת השי”ת (כנגד חמשת פרצופי האצילות – אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין, נוקבא דזעיר אנפין): דבקות בה’ – בכתר; הסתכלות, “לאסתכלא ביקרא דמלכא”[כד] – בחכמה; התבוננות – בבינה; התפעלות – במדות הלב; התגלות (או הבעה) – במלכות.

מצד סדר העבודה מתחילים מההתבוננות (בינה, מח הבינוני, לשון בין ואמצע, כנ”ל) עד שזוכים לדערהער הפנימי של הענין האלוקי, מתוך כך עולים להסתכלות (מ”ידיעת המציאות” ל”ראית המהות”) ומתוך כך לדבקות אמתית בה’. אחר כך, מתוך הדבקות נפעלת גם התפעלות במדות בלב, התעוררות אהבת ה’ ויראת ה’, ועד שהדברים באים לידי התגלות במלכות, בלבושי הנפש מחשבה דבור ומעשה (בכללות, כל שלשת הלבושים, שענינם לתת הבעה לנפש, נקראים “עולם הדבור” כנ”ל).

ללמוד מה’ בבריאת העולם

מאיפה-ממי לומדים שמתחילים בנקודה האמצעית? מה’ במעשה בראשית – ה’ צמצם עצמו בנקודה האמצעית של אורו האין סוף, אחר ‘עלה’ עד לתפארת הנעלם להמשיך ממנה קו אוא”ס, כדי לרדת ולחדור אל תוך החלל-מקום-פנוי. מכאן נלמד שכל תהליך של התהוות ותיקון מתחיל מהאמצע. לכן גם בעבודת השי”ת ההתחלה צריכה להיות ממדרגת הבינוני, שעבודתו קשורה לספירת הבינה.

אם כן, יש כאן ארבע מערכות של עליה מהאמצע למעלה ושוב ירידה למטה, אותן בעצמן ניתן לכוון כנגד י-ה-ו-ה, מסוד בריאת העולם של ה’ ועד לעבודתנו ב”זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון”:

פעולת הבריאה של ה’ כנגד ה-י, החכמה, בסוד “הוי’ בחכמה יסד ארץ”[כה] (וכן ת”י ל”בראשית” – פתיחת כל מעשה בראשית – הוא “בחוכמא”).

עבודת האדם הפנימית, שעיקרה התבוננות – ממנה עולים עד לדבקות ויורדים עד להתגלות – כנגד הבינה, ה עילאה שבשם (סוד “הנסתרֹת להוי’ אלהינו”[כו]).

הפסוק “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו” שייך בכללות לתיקון מדות הלב (עבודת ה’ הגלויה והמסורה לכל, “כי קרוב”, כמבואר בתניא – “והנגלֹת לנו ולבנינו”) – ו שבשם.

כללות עבודת ראש השנה במלכויות-זכרונות-שופרות היא המלכת ה’ (ולכן הכל הוא בבחינת “מלכות פה”, באמירה בפה של עשרה פסוקים בכל אחת מהבחינות) – כנגד המלכות, ה תתאה שבשם.

ולסיכום:

י   התחלת הבריאה מהאמצע

ה   התחלת העבודה בהתבוננות

ו   התחלת תיקון המדות “בפיך”

ה   התחלת המלכת ה’ ב”מלכויות”-דבור

–         אפשר לומר ששלשת לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה – מקבילים לשלש הדמויות העיקריות של ספר התניא – צדיק, בינוני ורשע

–         רבי הלל מפאריטש מסביר שיש חמש מדרגות בעבודת השי”ת. דבקות בה’ – בכתר; הסתכלות – בחכמה; התבוננות – בבינה; התפעלות – במדות הלב; התגלות – במלכות