סיון: חוש ההילוך

מבין שנים-עשר חושי הנפש שהקבלה מתארת, החוש המקביל לחודש סיון נקרא חוש ההילוך.

מה פירוש חוש הילוך? מובן שאין הכוונה רק להליכה פיזית כפשוטה, שהיא יכולת שכל אדם בריא מפתח באופן טבעי. הכוונה היא להליכה פנימית, היכולת לצעוד ולהתקדם מבחינה רוחנית. אדם שיש לו חוש הילוך מפותח נמצא תמיד בתנועה, תמיד חושב לאן הוא עוד יכול להתפתח. התפתחות אינה רק שכלול כשרונותינו או חיפוש אחר קידום בקריירה, אלא התבגרות רוחנית – השאיפה להיות טוב יותר, אמיתי יותר, קרוב יותר לאני הפנימי והגבוה שלנו. כפי שרופאים ממליצים לצאת להליכה יומית, כך גם בריאות הנפש תלויה בצעידה מתמדת אל הגבוה והטוב יותר. כנגד הנטיה להסחף עם שטף החיים, או לחילופין לעצור ולקפוא על שמרינו, קורא לנו חוש ההילוך לעקור רגלינו ממקומנו ולצעוד קדימה, גם נגד הזרם.

חוש ההילוך הוא חוש יהודי במיוחד. הציווי הראשון לעברי הראשון היה ללכת: “ויֹאמֶר ה’ אל אברם, לֶךְ לְךָ מארצךָ וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראךָּ” (בראשית יב, א). בניגוד לנֹח, שהיה לו נוח עם מצבו הקיים, אברהם הקשיב לקריאה ללכת הרחק מהמוכר לו, ודוקא כך להגיע לעצמו (כך מפרשים את הציווי “לֶךְ לְךָ” – אל מי שאתה באמת). למעשה, ציווי זה הוא שהפך את אברהם לעברי – כלומר אחד שתמיד רוצה ללכת אל מעבר למציאות הקיימת.

יתרה מכך, חוש ההילוך הוא במידה גדולה מה שעושה אותנו אנושיים. לדבר, לכתוב, לצייר ואפילו לאהוב – כל אלו הנן פעולות הטבעיות לנו כפי שמעשי החיה טבעיות לה. רק כאשר אנו תובעים מעצמנו לחרוג אל מחוץ למעגל המוכר והטבעי לנו אנו מממשים את צלם הא-להים שבנו. אי-ההסתפקות במצבנו הנתון אף מעלה אותנו מעל דמות המלאכים: בעוד הללו מתוארים בתנ”ך כ”עומדים”, כלומר מקובעים במדרגתם הרוחנית, בני האדם מתוארים כ”מהלכים”, כלומר מסוגלים לעלות עוד ועוד.

למעשה, חוש ההילוך כה נעלה שהוא מתואר כמסוגל להפתיע אף את ה’ בעצמו. כשהיה אברהם בן 99, לאחר חיים שלמים של התהלכות בדרכי ה’, התגלה אליו ה’ והורה לו (לצד הצו למול את עצמו), “התהלך לפני“. לאחר שעוקפים את כל המלאכים ומגיעים לעצמותינו הייחודית, שיא ההילוך הוא שמתחילים ללכת לפני ה’ וכביכול להוביל אותו – להוליכו למקומות חדשים ובלתי-צפויים.

מהלכה להליכה

השבט המקביל לחודש סיון הוא שבט זבולון. כיצד קשור זבולון לחוש ההילוך? קודם כל, שבט זבולון היה ידוע כשבט של סוחרים, וסוחרים דרכם להתהלך בעולם (סחור-סחור, מכאן שמם). אכן, המלה התנ”כית השניה לסוחר, רוכל, נובעת מהמלה רוגל, כלומר הולך ברגל (כפי ש”הולך רכיל”, או מרכל, הוא מרגל העוקב אחר אחרים).

אך שבט זבולון לא סתם התהלך בעולם בחיפוש אחר סחורות ולקוחות. מסופר כי היתה לו שותפות מיוחדת עם שבט יששכר: שני השבטים ראו שאין הם מצליחים לחלק זמנם בין פרנסה ללימוד תורה, אז הם עשו עסק – בני יששכר ישבו בארץ וילמדו תורה ובני זבולון יעסקו במסחר ויפרנסו אותם, וכך זכות הלימוד תתחלק בין שניהם.

העסקה נשמעת מפוקפקת: שבט יששכר מתפתח מבחינה רוחנית ואילו שבט זבולון שקוע בארציות? אך האמת היא, שזבולון ויששכר לא חלקו רק את זכות לימוד התורה אלא גם את עצם קיום התורה. שבט יששכר אמנם למד יותר תורה להלכה, אך בשל אורח חייו היה מסוגל לקיימה למעשה באופן מוגבל בלבד. לעומת זאת, דוקא שבט זבולון, שבט הנדודים והמסחר, התמודד מדי יום ומדי שעה עם אתגר החדרת האמונה לעולם הזה – עם הפיכת ההלכה העיונית להליכה מעשית על קרקע המציאות. להתנהג ביושר ובצדק עם חברים ומשפחה זה דבר פשוט יחסית; לעשות זאת תוך התמודדות עם ניהול חברה, כספים, שכירים ולקוחות זה כבר משהו אחר לגמרי.

גדולת המסחר הישר משתקפת באמור בתלמוד, כי השאלה הראשונה שאדם נשאל בעולם הבא היא “נשאת ונתת באמונה” – כלומר, האם ניהלת את העסקים שלך (המשא והמתן) ביושר ובנאמנות? זוהי השאלה הראשונה לפיה נמדד האדם, לפני השאלות כמה תורה הוא למד וכמה חכמה הוא רכש! שאלה זו אינה תקפה לסוחרים בלבד. המלה ל’מסחר’ בה משתמש הסיפור המקורי על זבולון היא פרקמטיא, שורש המלה פרגמטיות, כלומר מעשיוּת בכלל. במידה בה אנו אנשי מעשה, כולנו בבחינת בני זבולון שבכחם לקחת את עיקרי האמונה שלנו ולתת להם ‘כיסוי’ מעשי, להופכם מדיבורים בעלמא לממשות החיה ומתהלכת בעולם.

 תמימות ובטחון

אם התקדמות רוחנית משולה להליכה, הרי שהיא צריכה להיות דומה לה – להתקדם צעד אחר צעד, בפעימה תדירה, עם שיווי משקל בין ימין ושמאל. אך מה הן ה’רגליים’ של הנפש המחוללות את צעידתה?

לפי מערכת הספִירות הקבלית, שתי הספירות המייצגות את ה’רגליים’ הרוחניות של האדם מכונות נצח והוד. נצח היא רגל ימין, שכביכול מבטאת את רצונינו לכבוש את המציאות ולנצח בשאיפותינו, והוד היא רגל שמאל, המבטאת את נכונותינו להפסיד ולהודות במגבלותינו (ואף להביע עליהן הודיה). אם מתבוננים בחוש ההילוך דרך מושגים אלו, הרי שהליכה רוחנית פירושה תנועה רצוא ושוב בין השאיפה להצליח לבין הכורח להודות בכשלון.

במישור פנימי יותר, מבטאות ספירות הנצח וההוד את תכונות הבטחון והתמימות, בהתאמה. השאיפה להצליח מבטאת בטחון עצמי בכוחות שניתנו לנו, וההודאה מלאת ההוד במגבלותנו מבטאת אמונה תמימה שהכל לטובה (שאף היא סוג של בטחון – בטחון בה’). לפי זה, הרי שההליכה הרוחנית בנויה מתנודה בין התמלאות ברגש בטחון עצמי, הרגשה שיש בנו את כל הכחות הנדרשים כדי להצליח בהכל, לבין נשיאת עינים מעלה בהודאה תמימה בכך שאין לנו דבר משל עצמנו אלא הכל משמים.

כל אחת מאיכויות אלו הכרחית, וכל אחת מהן מסוכנת בלי השניה. בכל עת שהגענו לשיאו של האחד, עלינו להעביר משקלנו אל השני, וחוזר חלילה. כך מתנהלת ההליכה הרוחנית.

(שמאל) ימין שמאל!

נסיים בשאלה, באיזו רגל עלינו להתחיל – באיזה צד של המטה לקום בבוקר? השכל הישר אומר שקודם יש להתחיל ברגל ימין, רגל הנצח והבטחון, ורק כאשר כושלים ונכשלים לגייס את הרגל ההוד והתמימות. אכן, אף לפי ההלכה יש להתחיל הכל ברגל ימין, אולי כדי להרגיל אותנו לדפוס חשיבה זה. מצד שני, ישנו פסוק העוסק בהליכה והקובע כי “הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח” (משלי י, ט): יש לנקוט קודם בתמימות (“תֹם”) ואז בבטחון (“בטח”).

מה הפתרון? ובכן, עיון מדוקדק בהלכה מגלה, שגם לדעתה ישנו ‘צעד’ סמוי שצריך לנקוט בו עוד לפני שמניחים את רגל ימין על הקרקע: לומר במיטה, מיד אחרי שמתעוררים, “מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”. הודאה חרישית זו היא בבחינת פתיחה נפשית של היום ברגל ההוד השמאלית – תזכורת שבנפש גם הבטחון העצמי צריך להבנות על גבי תמימות.

והנה, על הדרך הרווחנו פענוח קבלי של הסוד הצבאי הכמוס: מדוע הצבא צועד “שמאל, ימין, שמאל”!

י”ב חושי הנפש – רשימה מלאה