מכון גל עיני
נכתב עלידי
מתן תורה היה לפני יותר משלשת אלפים שנה, אבל בכל שנה ושנה בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", כל אחד ואחת מאתנו מקבל מחדש את התורה. ההכנות לחג מתחילות בכניסת חודש סיון, כשם שביציאת מצרים הגיעו בני ישראל לרגלי הר סיני בראש חודש סיון[1]. בכלל, התאריך המדויק של מעמד הר סיני אינו מפורש בתורה, מלבד העובדה שהוא היה אי-שם "בחֹדש השלישי"[2] (סיון, השלישי מניסן), ומכאן שכל החודש עומד בסימן מתן תורה.
איך באמת מתכוננים לחג השבועות? אפשר להכין עוגת גבינה – וזה בהחלט מנהג יפה ואהוב – אך אין לשכוח את ההכנה הרוחנית למתן תורה. נחזור אחורה בזמן, ונראה שאחד מציוני הדרך החשובים ביותר במתן תורה היה בהצהרה חגיגית מהדהדת של כל עם ישראל "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"[3]. והנה, מדרש ידוע אומר: "בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע' באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע"[4]. הכתר על הראש פירושו הארה רוחנית של קדושה החופפת על המוּדעוּת שלנו, שאותה קיבלנו בזכות אמירת "נעשה ונשמע". אך מהי המשמעות של שני הכתרים?
נעשה ונשמע – ימין ושמאל
אפשר להסביר שלא מדובר בשני כתרים האחד מעל השני, אלא זה לצד זה, אחד מימין ואחד משמאל. דימוי מתאים לכך יש באות זי"ן – היא האות שבה נברא חודש סיון לפי הקבלה – שצורתה הגרפית היא קו שראשו מתפשט לימין ולשמאל (בניגוד לאות וא"ו שראשה נוטה רק לשמאל), כמו כתר על הראש המתפשט לימין ולשמאל. גם השם המלא של האות זי"ן מתקשר לכתר, שכן בלשון חז"ל ה'כתרים' הקטנים על ראשי האותיות (בכתיבת סת"ם מדויקת) נקראים 'זינין'.
השאלה היא, אם כך, לפי החלוקה של ימין-שמאל, איזה כתר (או איזה צד של הכתר) שייך לאמירת "נעשה" ואיזה לאמירת "נשמע"? ובכן, צד ימין מייצג תמיד את מדת האהבה, "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי"[5], וצד שמאל את מדת היראה, "שמאל דוחה וימין מקרבת"[6]. האמירה "נַעֲשֶׂה" פירושה התחייבות ללא תנאי לקיים את כל מה שה' יצווה אותנו מכאן ואילך. העשייה החיובית באה מתוך תנועת נפש של אהבה, וכל רמ"ח מצוות-עשה של התורה הן הסתעפות וביטוי של אהבת ה' בלבנו, "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ"[7]. אהבה לוהטת זו הפכה בהר סיני לכתר ימני זוהר על ראשנו.
לעומת זאת, אמירת "נִשְׁמָע" פירושה משמעת צייתנית המתבטאת בעיקר בצד השלילי, להימנע מלעבור על כל האיסורים שבתורה. אי-עשיה זו באה ממידת היראה בנפש, וכל שס"ה מצוות לא-תעשה שבתורה נובעות מהיראה העמוקה בלב. האור המיוחד של היראה הוא הכתר השמאלי על ראשנו, מבהיק לא פחות מהכתר הימני. "נִשְׁמָע" פירושו גם הקשבה והבנה, וגם דבר זה מתאפשר רק מתוך יראה, שבה האדם מצמצם את התפשטות האישיות שלו, ומפנה את מלוא תשומת הלב להקשבה רצינית. הקשר בין השמיעה ליראה בולט בפסוק הפותח את תאור מעמד הר סיני בנבואת חבקוק, "ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי"[8].
ימין ושמאל בראש וברגליים
החלוקה לאהבה ויראה, ימין ושמאל, עוסקת בעולם הרגש, מדות הלב. אך גם ברמה הגבוהה יותר של הנפש, ברובד השכלי, יש חלוקה לימין ושמאל. אנו יודעים שהמוח שלנו מורכב מכמה חלקים, ובאופן כללי מתחלק ל"מוח ימין" ו"מוח שמאל". לפי הקבלה, המוח הימני הוא "מוח החכמה" והשמאלי הוא "מוח הבינה". החכמה היא הצד היצירתי והאינטואיטיבי, המחדש והממציא, ואילו הבינה היא הצד האנאליטי היודע לקלוט ולנתח, לפרט ולהרכיב.
היחוס של החכמה לצד ימין מלמד על קשר מהותי בין החכמה לאהבה, ואכן החכמה מופיעה בנפש כאור יוצר ופועל, אקטיבי ומשפיע, ממש כמו אור האהבה בלב. לכן הכתר הימני, הנמצא מעל מוח החכמה, הוא הכתר של "נעשה", "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ"[9]. לעומת זאת, הבינה קשורה ליראה, בשמירה מוקפדת וזהירה על הפרטים, ובהקשבה רצינית ומעמיקה. לכן הכתר השמאלי מונח מעל מוח הבינה, והוא הכתר של "נשמע".
מהראש נרד אל הרגלים, שכן לפי הקבלה "חוש הנפש" המיוחד לחודש סיון הוא ההילוך. יתר על כן, קיימת הקבלה מפורטת של החודשים גם לאברים ראשיים בגוף האדם, ובמערכת זו חודש ניסן מקביל לרגל ימין וחודש סיון לרגל שמאל. מה פירוש הדבר? בחודש ניסן קפצנו אל עגלת הגאולה, כמו שאומרת המלה פסח – "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח"[10], מלשון דילוג וקפיצה. בקפיצה יש רגל אחת פעילה, והפעם פתחנו ברגל ימין, המהווה ביטוי מעשי ליד ימין האוהבת, וכך קפצנו ויצאנו ממצרים, באהבה גדולה ומתפרצת. אך אין להסתפק בקפיצה חד פעמית. צריך להגיע להליכה יציבה, להפעיל את חוש ההילוך, ולכן חייבים גם את רגל שמאל, המייצבת ומאזנת את הגוף וכוחות המעשה – ממש כשם שהיראה מעגנת את האהבה, כשם שהבינה קולטת נכון את החכמה, וכשם ש"הנשמע" משלים את ה"נעשה". בחודש סיון, אם כן, אנו צועדים בשתי הרגליים: ימין ושמאל, נעשה ונשמע.
שיטת שבע הצעדים
אך ההכנה לחג השבועות ולמתן תורה אינה מתחילה בחודש סיון, אלא כבר בעיצומו של חג הפסח, במצוה המתמשכת של ספירת העומר. למעשה, לחג השבועות – שלא ככל המועדים האחרים – אין תאריך בפני עצמו בלוח השנה העברי! מתחילים את ספירת העומר ביום השני של פסח, יום הקרבת מנחת העומר בבית המקדש (ט"ז בניסן), סופרים 49 ימים, והיום החמישים הוא חג השבועות. נכון שבלוח השנה הנהוג היום יש תאריך קבוע לשבועות – ו' בסיון – אך עקרונית שבועות יכול לחול גם בתאריכים אחרים (ה' או ז' בסיון, תלוי באורך החודשים ניסן ואייר, כל אחד מהם יכול להיות 29 או 30 יום[11]).
חג השבועות הוא חג השביעיות – כסיכום של ספירת העומר שבה ספרנו שבעה שבועות. חז"ל גם מדגישים שלפי כל הדעות מתן תורה היה ביום השבת, השביעי בשבוע (בעוד שהתאריך המדויק שנוי במחלוקת)[12]. בכלל, המספר שבע הוא בין המספרים הבולטים בתורה, החל מהיום השביעי למעשה בראשית דרך ספירת העומר, ועד מחזור השמיטה והיובל, ועוד – כאשר הסימן הוא באות זי"ן שחשבון הגימטריא שלה הוא שבע. משה רבינו, שעל ידו ניתנה התורה, הוא הדור השביעי לאברהם אבינו, "כל השביעין חביבין"[13]. ובנוסף, אנו רגילים לחלוקה של חמשה חומשי תורה, אך קיימת חלוקה נוספת של התורה לשבעה ספרים[14] – כאשר הפרשיה הקטנה של "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן"[15] (בפרשת בהעלותך, אותה קוראים במהלך חודש סיון) נחשבת כספר בפני עצמו, ומחלקת את ספר במדבר לשלשה ספרים.
אם כן, חג השבועות עומד בסימן שני מספרים עיקריים, שלש ושבע – בחודש השלישי וכסיכומם של השביעיות. אך אי אפשר בלי המספר אחד, שהרי הכל מגיע ממקור אחד, "נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד"[16] – אחדות המורגשת במיוחד בחג השבועות שהוא בן יום אחד בלבד (שלא כפסח וסוכות) – והרי לפנינו סדרה חשבונית עולה: אחד, שלש, שבע. הסדרה הזו תמחיש את חוש ההילוך, שבו ה' מלמד אותנו ללכת נכון, ממש כאבא המלמד את התינוק את הצעדים הראשונים. מוכנים? קדימה צעד:
♦ אחד: מתחילים בצעד אחד ויחיד שהתינוק מעז לעשות. אמנם הוא מיד נופל, אבל הנה הוא מגלה עולם חדש. כך יצאנו ממצרים, בצעד ראשון לעולם החרות.
♦ שלש: כאשר מצליחים לצעוד שלשה צעדים אפשר להכריז בשמחה "הוא הולך"! כך הגענו בחודש השלישי להר סיני, ורכשנו את חוש ההילוך היציב, הילוך שיש לו כבר כיוון ויעד מוגדר. עכשיו אפשר לקבל את התורה.
♦ שבע: אחרי שלמדנו ללכת בבטחון יחסי, מחכה לנו עוד שיעור חשוב ביותר – ללמוד לקום אחרי שנופלים! "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"[17]. זהו סודו של דוד המלך – שנולד ומת בחג שבועות, ועל הולדתו אנו קוראים בסוף מגילת רות. דוד יודע שהיצר הרע אורב בכל פינה, והוא גם נופל, אבל הוא יודע את הסוד של החזרה בתשובה, שגם אם מעדתי ונפלתי אני יכול לקום ולהתעודד. אמנם דוד מת בשבועות, אבל אז הוא גם נולד, וגם אחרי שהוא מרגיש 'מת' הוא מצליח להיוולד מחדש. לכן נקרא דוד (וגם משיח בן דוד) "בר נפלא"[18] – הנפל-הנופל שכל רגע קם מחדש. היכולת הזו לקום היא הנשק הסודי של דוד המלך, כלי הזין שלו – בסימן האות זי"ן.
כשאנו מזכירים את דוד המלך מתחיל להתנגן משהו באוויר, שהרי דוד הוא "יֹדֵעַ נַגֵּן"[19] ו"ראש המנגנים"[20]. את כל ההליכה, הנפילה והקימה, מלוה מנגינה, שגם היא רמוזה באות זי"ן ששמה מורכב מראשי התבות של "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (כינוי של דוד)[21], או לפי הסדר: זין – זמירות ישראל נגן.
שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, חודש טוב וחג שבועות שמח!
[1] שמות יט, א ופירוש רש"י שם.
[2] שם.
[3] שם כד, ז.
[4] שבת פח, א.
[5] שיר השירים ב, ו.
[6] סוטה מז, א.
[7] דברים ו, ה.
[8] חבקוק ג, ב.
[9] תהלים קד, כד.
[10] שמות יב, כג. וראה פירוש רש"י שם פסוק יא.
[11] ראה ראש השנה ו, ב.
[12] ראה שבת פו, ב.
[13] ויקרא רבה כט, יא.
[14] שבת קטז, א.
[15] במדבר י, לה.
[16] קהלת יב, יא.
[17] משלי כד, טז.
[18] סנהדרין צו, ב.
[19] שמואל א' טז, יח.
[20] אסתר רבה פתיחתא י'.
[21] שמואל ב' כג, א.
