עבודת החסידות

דרך החסידות מציבה רף גבוה מאד בעבודת ה’ – היא אופפת בסיפורי צדיקים מופלאים, מלמדת אודות מדרגות גבוהות והשגות דקות-מן-הדקות בעבודה שבלב וניגוניה סוחפים את האדם לעולמות עליונים. לאידך, חסידים אמרו כי אפשר לסכם את כל ספר היסוד של החסידות, ספר התניא, במשפט אחד – ‘אל תהיה רמאי’. כלומר, דע את מקומך – אינך צדיק, ‘הלואי בינוני’, ואל תלך בגדולות ובנפלאות ממך (ורמז נאה: הממוצע בין אל תהיה רמאי להלואי בינוני הוא אמת!). מה היחס בין ההכרה במדרגות העליונות, שסתם אדם לא יגיע אליהן לעולם, לבין העבודה הפשוטה והמציאותית הנדרשת מכל אחד?

הרגשת שפלות מתוך הרגש הבטול

האדם המתוקן מורכב משפלות ובטול עצמי. שפלות היא הכרת האדם בפחיתותו – מודעות עצמית מפוכחת הגורמת לאדם לדעת בדיוק מה עבודתו ולא לשגות בדמיונות. בטול עצמי הוא מודעות אלקית המציפה את האדם עד שהוא ‘שוכח את עצמו’ ומודע רק לנוכחות ה’.

עבור רובנו, השפלות היא הרגשה קיומית ומוחשית, בעוד שהבטול הוא חויה פלאית שרק לעתים רחוקות יש התנוצצות ממנה. ועם זאת, שפלות בלבד – ללא הכרה באפשרות של בטול מוחלט לאלקות – משאירה את האדם שקוע במקומו הנחות והחשוך, ללא מוצא וללא כיוון אמתי של עבודה.

רבי אייזיק מהומיל, גדול המשכילים בחב”ד, התבטא פעם כי “רוח הקדש אין לי, אבל ‘מבינות’ ברוח הקדש יש לי”. לחסיד יש ‘מבינות’ – ‘חוש’ פנימי ו’הרגש’ – גם במדרגות שנמצאות למעלה ממנו. וכך, לחסיד יש הרגשה של שפלות, אך עליו לפתח בעצמו גם ‘הרגש‘ במהות הבטול.

יתר על כן, לא רק שהרגש בבטול מאזן את השפלות המציאותית, כשהוא מציב חלום פלאי אל מול המציאות העכורה, אלא שהוא מעמיק את הרגשת השפלות – רק מי שיש לו הרגש אמתית בבטול יכול לחוש את עומק הפחיתות שלו ביחס לעבודת ה’ אמתית.

[גם כאן נוכל להעזר בביטוי של רבי אייזיק מהומיל, שהגיע פעם בשליחות רבו אל הרה”ק רבי ישראל מרוז’ין. הוא סיפר כיצד דן איתו בעניני הציבור בשעות המאוחרות של יום ששי, ואז, ברגע כניסת שבת חש בהתעלות הפנימית של הרבי מרוז’ין, והתבטא ‘הוא עלה למעלה ואני נשארתי למטה, בושה כזו לא חשתי בחיי’ – ה’הרגש’ של רבי אייזיק בעלייתו של הצדיק מרוז’ין (עליה שהוא לא זכה לה בעצמו, כהרגשה אישית-קיומית) גרם לו הרגשה עמוקה של בושה ושפלות.]

עידון המדות

הרגש הבטול לא מגדיל את הרגשת השפלות רק באופן כמותי – על ידי השוואה לקנה מדה גדול יותר, שממחישה לאדם עד כמה הוא קטן – אלא עושה בה שינוי איכותי:

תכלית עבודת החסידות היא עידון המדות. האדם הרגיל איננו מסוגל לשנות את מדות האופי שלו מן הקצה אל הקצה, ולכן גם לא נדרשת ממנו עבודה זו. ועם זאת, אל לו להסתפק בשליטה על מדותיו, עליו לעבד ולעדן אותן.

הכח לעדן את המדות תלוי בהארה מהמדרגות העליונות – הארה מגן עדן אל תוך עולמנו שלנו. הבושה הפנימית אל מול הבטול האמתי שהאדם זוכה לחוש בו מרחוק שוברת את גסות המדות של האדם, מעדנת אותן בגעגוע למקום עליון ומואר יותר ודווקא כך מחוללת שינוי פנימי במקומו האמתי של האדם, ללא כל רמיה עצמית.

לשנה טובה בלימוד החסידות (הנותן ‘חוש’ ו’הרגש’ במעלות העליונות של הבטול) ודרכי החסידות (של עבודה פנימית ועידון מדות מתוך הרגשת שפלות) נכתב ונחתם!

—

(עפ”י לב לדעת, “פרק בעבודת ה'” ביאור ג)