מכון גל עיני
נכתב עלידי
“‘ואהבת לרעך כמוך’, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה”. גדולי החסידות הסבירו כי המדד העיקרי להתקדמות-אמת בעבודת ה’ הוא תוספת באהבת ישראל. רצונך לדעת האם התקדמת באמת בעבודת ה’ שלך, או שמא אתה עסוק ברמיה עצמית? בחן את עצמך: האם נעשית יותר אוהב ישראל? האם יותר נוגע ללבך כאבו של הזולת? האם אתה מסוגל להשתתף בשמחתו? האם אתה משקיע יותר – בפועל ממש – במעשי חסד והטבה לזולת? אם התשובה לשאלות האלה היא חיובית – אתה על הדרך הנכונה. אם חלילה לא – חשב מסלול מחדש…
אהבת ישראל באמת
יסוד עבודת ה’ הוא קבלת עול, כאשר על האדם לכפות את יצרו ולהתגבר על טבעו כדי לקיים את מצוות התורה. ספר התניא אף מדגיש כי רק אצל הצדיק ניתן לצפות להפיכת טבעו עד שיתאים לגמרי לתורה ומצוותיה, בעוד שעבודת הבינונים – “והיא מדת כל אדם” – מלווה בכפיה-עצמית ובמלחמה מתמדת עם היצר. יוצאת מן הכלל הזה היא מצות אהבת ישראל, שבה אפשר להגיע באופן גלוי לחויה של “ועמך כֻלם צדיקים” – למצב בו אהבת ישראל נהפכת לטבעית וזורמת.
על פי ההלכה, “המעשה הוא העיקר” ואהבת ישראל נבחנת בעיקר בגדרים החיצוניים – “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ‘ואהבת לרעך כמוך’, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא” (רמב”ם, הלכות דעות פ”ו ה”ג).
אכן, עבודת האהבה כוללת כפיה עצמית רבה למעשי חסד, אך החסידות מדגישה כי תכליתה להגיע ל’חוש’ באהבת ישראל. לא די בכך שהאדם ‘מתאמן’ ו’משתפשף’ בהתנהגות המתאימה לאוהב, מלוה את הנתינה בסבר פנים יפות ואפילו רוכש ‘כשרון’ בנתינה – ‘חוש’ באהבת ישראל פירושו משיכת הלב אל כל יהודי שפוגשים ברחוב ותחושת עונג פנימית עמוקה בכל אפשרות לסייע לזולת (ומנגד צער אמיתי כשאין ביכולתי לסייע לו).
כאשר אל עבודת ההטבה בפועל, תוך התגברות מאומצת על קשיים ועל מדות טבעיות שליליות (קמצנות, צרות עין, עצלנות וכיו”ב), מתלוה הארה של הכרה אמתית במעלת ישראל, ביוקר של כל יהודי פשוט ובחבור הנשמות שיש בינינו – האופי של מדת האהבה מתעדן, והיא נעשית רווית תענוג אמתי, עד שחשים כי אין זכות ושמחה גדולות יותר מאשר להיטיב לזולת.
“בת נדיב”
מדת החסד והאהבה היא ראשית מדות הלב, ותיקונה הוא המפתח לכל עידון וריכוך אמתי של המדות. רכישת ה’חוש’ באהבת ישראל אפשרית משום שהיא טבעית לנו – כשם שהאמונה היא ירושה לנו מאבינו הראשון, אברהם אבינו ראש כל המאמינים, כך גם האהבה היא ירושה לנו מהאוהב הראשון.
וכך, מאברהם אבינו לומדים גם מה הביטוי של אהבת ישראל טבעית שכזו: מי שמקיים בכפיה את “ואהבת לרעך כמוך” שמח ב’חופש’ כשלא נקרית לו הזדמנות לעזור, אך אברהם אבינו הוא “שומר מצוה” היושב על פתח האוהל ואורב לאורחים, משום שהוא חש חסרון אמתי כשאין לו למי להיטיב. וכאשר נקרית לאברהם ההזדמנות כזו הוא רץ – “וירץ לקראתם… וימהר אברהם… ויאמר מהרי… ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אֹתו”. מי שזכה לחוש באהבת ישראל מחפש את ההזדמנות להיטיב לזולתו ועושה זאת חיש מהר.
—
(עפ”י מאמר ‘עידון המדות’)
