על שני חיילים

ספר במדבר הוא סיפור המסע הגדול של עם ישראל במדבר, מהר סיני עד שער הארץ המובטחת. לאחר חניה ארוכה מול הר סיני – שם קיבלנו את התורה ושם הוקם המשכן – מתחילה בפרשתנו התארגנות נמרצת לקראת היציאה לדרך, והכל נושא אופי צבאי: בני ישראל מתפקדים, "כל יוצא צבא בישראל", ומסודרים במחנה לפי דגלים – ממש "צבאות ה'".

והנה בספר הזוהר הקדוש על הפרשה נאמר (בתרגום):

רבי אבא פתח… בשעה שברא הקב"ה את האדם, עשה אותו בדיוקן העליונים והתחתונים, והיה כלול מהכל… כיון שסרח, התמעטו הפרצופים, והחכמה הסתלקה ממנו… עד שהוליד בן שנקרא שת, וממנו נשתל העולם. ועם כל זה, העולם התחתון לא נשלם ולא נמצא בקיום עד שבא אברהם והתקיים העולם, אבל לא נשלם… בא יצחק… והעולם התקיים יותר. כיון שבא יעקב… התקיים העולם ולא היה מתמוטט. ועם כל זה, לא נשלם בשרשו, עד שקבלו ישראל את התורה בהר סיני והוקם המשכן. אז התקיימו העולמות והושלמו, והתבסמו עליונים ותחתונים. כיון שהתורה והמשכן הוקמו, רצה הקב"ה לפקוד את חיילי התורה, כמה חיילים הם לתורה, כמה חיילים הם למשכן.

מבלי להכנס לפרטים, הנה לפנינו 'קיצור תולדות ההיסטוריה האנושית', כאשר מפקד בני ישראל מהווה שיא של שלמות, וכל בני ישראל הופכים לחיילים, מגוייסים לכל החיים. עצם המושג חיילים אומר מסירות-נפש, כחייל היוצא לקרב מתוך התמסרות ומסירות גמורה. אך לא מדובר בסתם חיילים, יש כאן מִפקד ותפקיד כפול, "חיילי התורה" ו"חיילי המשכן" (בלשון המקורית "חיילין דאורייתא" ו"חיילין דמשכנא"). מה משמעות הדבר?

מבחינה פרשנית, הגר"א מבאר שדברי הזוהר מתייחסים לשתי הפעמים שמספר בני ישראל כתוב בפרשתנו: 'חיילי התורה' מתייחס לסיכום מפקד בני ישראל בתחילת הפרשה (פרק א). ואילו 'חיילי המשכן' מתייחס למנייני השבטים כפי שהם כתובים פעם נוספת בסידור המחנות והדגלים (פרק ב). אך עדיין צריך להבין את המשמעות הפנימית של החלוקה הזו.

על התורה ועל העבודה

דברי הזוהר מכוונים לרובד עמוק, הנוגע בשרשי הנשמות של ישראל, ומחלק אותן לשני תפקידים עיקריים, חיילי התורה וחיילי המשכן. יתכן שהחלוקה הזו אינה בולטת אצל המוני החיילים הפשוטים, רבבות אלפי ישראל המתגייסים ברצון, מתוך קבלת-עול פשוטה, לכל משימת קודש שתדרש – למען ה', למען התורה, למען המשכן ולמען עם ישראל. אבל אצל חיילים מובחרים ומפקדים בכירים ניתן לזהות, באופן כללי, שני סוגים, האחד הוא בעיקר חייל של התורה והשני חייל של המשכן.

מה בין התורה למשכן? אלו שניים מהעמודים שהעולם עומד עליהם, עמוד התורה ועמוד העבודה (בצירוף העמוד השלישי של גמילות חסדים). כמובן שחייבים את שניהם גם יחד, ואי אפשר את האחד בלי השני, אבל השאלה היא מה תופס מקום בראש, מה יותר דומיננטי ומשפיע. אצל החייל של התורה, "התורה היא חיינו" והכל נערך סביבה, ואילו אצל החייל של המשכן עיקר החיוּת והעניין הוא מעבודת ה'.

העובד והמשכיל

דוגמא יפה לחלוקה הזו יש במסורת של חסידות חב"ד: חסיד אמיתי הוא אכן 'חייל' נאמן ומסור מאין כמוהו, וכל חב"דניק יודע שחסיד טוב חייב לעסוק הן ב'השכלה', לימוד חסידות בהתבוננות ארוכה ועמוקה – והן ב'עבודה', במיוחד עבודת התפילה. אך בסופו של דבר אפשר לומר שפלוני הוא בעיקר 'משכיל' ופלוני הוא 'עובד'. ה'משכיל' הוא חייל של התורה, הפסגה שלו היא לימוד התורה וידיעתה (בנגלה ובנסתר), "דע את אלהי אביך" בהבנה והעמקה, תורתו אומנתו ובה כל חייו ומעיניו. ואילו ה'עובד' הוא חייל של המשכן, וכל חייו קודש להגיע לדבקות בה', "ועבדהו בלב שלם".

המצוי בתולדות חב"ד יודע ששתי הדמויות הגדולות ביותר בקרב החסידים הם רבי אייזיק מהאמיל ורבי הלל מפאריטש. ר' אייזיק הוא המשכיל, בה"א הידיעה, ור' הלל הוא העובד בה"א הידיעה. למרות שגם ר' אייזיק היה 'בעל עבודה' עצום, וגם ר' הלל היה משכיל נפלא (כמו שרואים בכתביו).

אפשר לומר שאצל המשכיל העיקר הוא המוח השליט על הלב, ואצל העובד העיקר הוא עבודת הלב באהבה ויראה. וביתר עומק: גם העובד מודה ש"המוח שליט על הלב", אבל הוא יודע שפנימיות הלב שולטת על המוח. ולעומתו טוען המשכיל: פנימיות המוח שולטת גם על פנימיות הלב, וכן הלאה.

התורה הקבועה לכולם

כעת נגיע למושגים של התורה והמשכן. חייל התורה, הטיפוס של 'המשכיל', בעל המוחין, מחובר לתורה כאמת נצחית שאינה משתנה. מאז שקיבלנו את התורה בהר סיני היא הולכת איתנו בכל זמן ובכל מקום, ובאמת היא על-זמנית ועל-מקומית. גם במהלך המסעות במדבר התורה נותרת לגמרי בשלמותה. החייל של התורה אינו 'מתרגש' משינויי המציאות, העליות והירידות, כי באמת שום דבר לא השתנה. הוא לא רואה לנגד עיניו מלחמות ומאבקים, אלא רק משימה לגלות את האור של התורה הקיים ועומד.

כמובן, חייל התורה אינו דואג רק לעצמו, חלילה. הוא לומד על מנת ללמד ולקרב את כולם לתורה. אדרבה, יש לו יתרון גדול בכך שהוא פונה לכולם במדה שוה: כל יהודי, לא משנה מאיזה 'ציבור' הוא, מוזמן לשיעור תורה ומוזמן להניח תפילין. כי התורה שייכת לכולם, ללא הבדלי יחוס ומעמד, "כתר תורה מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח".

המשכן הנייד והמיוחד

לעומת חייל התורה, אצל חייל המשכן מוקד העניינים הוא אחר. גם הוא לומד ומלמד תורה, אבל כטיפוס של 'עובד' בעל לב פועם ומרגיש, הוא מחובר מאד לחווית השראת השכינה במשכן.

המשכן עובר 'הרפתקאות' רבות. אמנם התכלית היא השראת שכינה תמידית בבית המקדש העתידי שיבנה במהרה בימינו (ולא יחרב עוד), אבל בינתיים יש הרבה מעלות ומורדות. הדבר מודגש במיוחד בספר במדבר, כאשר בכל מסע מפרקים את המשכן ושוב מקימים אותו מחדש בחנייה. בפנימיות, כל מסעות המשכן הם מסעות מלחמה, ולכן בנסוע הארון היה משה רבינו אומר "קומה ה' ויפֻצו אויביך", וכמו שמוסבר בספר הזוהר שהמסעות נועדו למלחמה ב'קליפות' השוכנות במדבר, "נחש שרף ועקרב".

לעומת התורה ששייכת לכולם במדה שוה, הרי ביחס למשכן אין לכולם מעמד שוה. "כתר כהונה" נמסר רק לאהרן ולבניו וסביב המשכן שומרים הלויים, "והזר הקרב יומת". למעשה, כל מחנה ישראל מסתדר ונערך בהתאם למשכן – המשכן במרכז, סביבו הלויים, ואחר כך ארבעת הדגלים – ונראה שהאופי המיוחד לכל שבט ודגל קשור דוקא למערכת הזו שהמשכן שוכן בלִבָּהּ (כדברי הגר"א שהביטוי 'חיילין דמשכנא' מתייחס למפקד השבטים לפי סדר המחנה).

בהתאם לכך, גם החייל של המשכן עובר מעלות ומורדות, כמו הלב החם המשתנה מרגע לרגע. החייל הזה רואה לנגד עיניו את המשימה של הקמת המשכן, ואם צריך גם לפרק ולהקים מחדש. החייל הזה אינו יכול לפנות לכל יהודי באותה מדה, כי לא כולם 'נמצאים באותו ראש' שלו, לא כולם דבקים במשימה הזו. באופן טבעי, הוא עובד קודם כל עם 'הציבור החם', המעגלים הפנימיים של 'אנשי-שלומנו' שקרובים לרעיונות הגדולים שלו.

אי אפשר לוותר על שני הסוגים של החיילים: חיילי התורה, הדבוקים בעמוד התורה, וכל עניינם להפיץ תורה לכולם, ללא הגבלה, ולקרב יהודים לאביהם שבשמים – וחיילי המשכן, הדבוקים בעמוד העבודה ושוקדים לטפח ציבור חם וחזק שיפעל למען המשימות החשובות של עם ישראל. אלו ואלו יחד יביאו את הגאולה.

 —

מתוך הספר הממד הפנימי