ענוה מדליקה

על מצות “בהעלֹתך את הנרֹת” מבטיח ה’ לאהרן שהיא נוהגת לעולם. גם אחרי חורבן הבית, כשאין הדלקה גלויה של המנורה, ממשיכה הדלקת הנרות בעם ישראל – בהדלקת נרות חנוכה (פרסום הנס שנעשה על ידי החשמונאים-הכהנים) ובהדלקת נרות שבת (על...

על מצות “בהעלֹתך את הנרֹת” מבטיח ה’ לאהרן שהיא נוהגת לעולם. גם אחרי חורבן הבית, כשאין הדלקה גלויה של המנורה, ממשיכה הדלקת הנרות בעם ישראל – בהדלקת נרות חנוכה (פרסום הנס שנעשה על ידי החשמונאים-הכהנים) ובהדלקת נרות שבת (על ידי בעלת הבית, ‘הכהן הגדול’ בבית היהודי). בעצם, בכל קיום מצוה מדליקים “נר מצוה”, אך בפרט כאשר זוכים ללדת ילדים ולהעמיד תלמידים, ובכך ‘להדליק’ עוד “נר הוי’ נשמת אדם”. איך מוצאים בנשמה את הכח להדליק נרות?

בפרשת בהעלֹתך מאציל ה’ מרוחו של משה על שבעים הזקנים במשכן, וגם שם חוזר דימוי הנרות – “למה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום”. את הכח להיות “נר להאיר” לומדים ממשה רבינו, עליו נאמר (בפרשה) “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. כדי להדליק נרות אחרים צריך נר-נשמתו של האדם להאיר, וככל שהאדם ענו יותר כך נשמתו מאירה יותר (בסוד “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”) וכך הוא יכול להאיר-להדליק אחרים באור נשמתו.

הענוה הנדרשת להדלקת הנרות מתבטאת ברבדים שונים:

“אור צדיקים ישמח [ונר רשעים ידעך]” – ככל שהאדם שמח יותר כך השלהבת שלו מאירה יותר, כפשוט. השמחה תלויה בענוה, כבפסוק “ויספו ענוים בהוי’ שמחה” – הענוה משחררת את האדם מהאחיזה ב’אני’ המדומה שלו והוא מתמלא שמחה בה’, ויכול לשתף בשחרור, בשמחה ובאור גם את הזולת.

כאשר מדליקים את הנרות צריך להקפיד שההדלקה תהיה “עד שתהא שלהבת עולה מאליה” – עד לכך ששלהבת נשמתו של הזולת תאיר באופן עצמאי, ללא כל תלות במדליק הנרות. כשאדם ממוקד בישות שלו הוא מנסה לשמר את התלמיד כתלוי בו, חלילה, אך הרב-הענו חותר כבר מתחלת הקשר עם התלמיד לכך שהוא יהפוך לעצמאי וברגע שהדבר אפשרי הוא ‘משחרר’ את התלמיד לדרכו. הענו, שאינו מחזיק טובה לעצמו, יודע ש”אין אורו חסר כלום” ושמח בהצלחת התלמיד (ואף מקווה שיעלה עליו). חז”ל מלמדים שמשה רבינו מיעט בכבוד עצמו כאשר הוציא את האות י מהמלה “עניו” בתיאור הענוה שלו עצמו. את אותה י עצמה – המסמלת בצורתה את שלהבת נשמתו – הוא העניק לתלמידו-ממשיכו יהושע (“ויקרא משה להושע בן נון יהושע”), כאשר סמך אותו בשתי ידיו והאיר לו מאורו (ואכן “פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה [המקבלת מן החמה]”).

בעומק, הענו יודע שהאור איננו משלו. כך, הדלקת הנרות כשרה בזר, אך הטבת הנרות היא על ידי הכהן – על כל אחד להדליק נרות, מתוך ידיעה שאת האור עצמו, “תורה אור”, מקבלים מכהני-חכמי הדור, “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה ילמדו מפיהו” (כשהם עצמם מודעים לכך שהמנורה “על ידי הקב”ה נעשתה מאליה” – הכל בא ממנו יתברך).

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן